הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)
מגפת הקורונה העלתה לדיון מחדש את שאלת אמון הציבור ברופאים. מסתבר שהרופאים עצמם זוכים לציון גבוה יחסית במדד האמון, כלומר, הציבור מאמין ברופאים – אך לא באופן הניהול של מערכת הבריאות.
בפרשתנו יוסף מצווה לרופאים לחנוט את אביו. גם את יוסף יחנטו הרופאים עת הוא יסיים את חייו. " … וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" (שם נ' ב-ג וכ"ו). המושג רופא מוזכר בתורה רק פעם אחת, שם כאמור מדובר על מומחים בחניטה, שבעצם לא היו רופאים במובן המקובל של המושג. תיאור החניטה מוזכר במקרא רק אצל יעקב ויוסף.
הרמב"ן בפירושו כתב, שרמז יעקב על החניטה עוד לפני מותו, בעת שהתנצל על קבורת אמו רחל בדרך ללא רופאים וללא חניטה (שם, מ"ח פס' ז').
בענייני הלכה רבים נזקקים הפוסקים להבנת המציאות הרפואית, ולידיעת אבחנות ותחזיות רפואיות. לשם כך יש צורך בקבלת חוות דעת רפואית על המצב הנוגע לשאלות ההלכתיות, ודנו הפוסקים אם הרופאים נאמנים לקבוע את המציאות כדי להכריע בשאלות הלכתיות.
שאלת נאמנות הרופאים נוגעת הן לעצם המידע הרפואי שבידם על פי חכמת מדע הרפואה, והן לנאמנותם האישית. יש הסבורים, שנאמנות הרופאים היא ודאית, כי עליהם אנו סומכים באיסורי כרת ומיתות בית דין, לפי שהם יודעים בטיב החולאים והמיתות (שו"ת אחיעזר יו"ד סי' ט"ז אות ו', שו"ת אגרות משה, חו"מ ח"ב סי' ס"ט אות ד'). הרופאים נאמנים לכל הדעות אם אומרים שיש פיקוח נפש במצב, ולהאכיל על פיהם ביום הכיפורים (רא"ש יומא פ"ח סי' י"ד בשם ריב"א). או שכיוון שניתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ניתנה לו התורה נאמנות בכל מה שיאמר (ערוך השלחן יו"ד קפ"ז סעי' ט'). ויש הסוברים, שנאמנותם היא מדין ספק, וכפי שמוכח בעליל מהעובדה שהם משנים דעתם מזמן לזמן, וביניהם אין הסכמה בהרבה דברים, ולפעמים יש שהם מניחים יסוד מוסד בחכמת הרפואה, ואחר כך בא דור אחר וסותר מה שנאמר (שו"ת חת"ס יו"ד סי' קנ"ח, דעת כהן סי' ק"ח).לפיכך, נאמנות הרופאים היא רק באיסורי דרבנן, או במצבים של פיקוח נפש, שבשניהם סומכים על הספק.
מידת האוטונומיה שמעניקה היהדות במקרה מסוים, קשורה ישירות למידת הוודאות הקיימת בין הרופאים, לגבי אבחון וטיפול במחלה מסוימת. חולה העומד לפני ניתוח מסוכן? הרבה היבטים יש לחקור ולברר לפני קבלת החלטה שקולה. מה הם הסיכונים האפשריים?
סוגיות רפואיות תופשות נתח ניכר מהתלמוד והספרות התורנית מהתורה ועד לימינו. מסורת ארוכה של רופאים גדולים לאורך ההיסטוריה היהודית, מפגינים את גישתה החיובית של התורה כלפי רפואה ורופאים. היהדות דורשת יושר אינטלקטואלי כששוקלים את כל האופציות בחיים. האדם מחויב לשקול בכנות את כל האפשרויות ולקבל החלטה על פי השכל הישר, מודעות עצמית ותפישת התורה. העקרונות האלה, לא רק שאינם מוציאים את היהדות אל מחוץ לגישה המודרנית ליחסי רופא-חולה, אלא שהם משמשים דוגמא ומופת, לכל מי שחפץ בגישה רציונלית ושקולה, לתחום המורכב של קבלת החלטות ברפואה. הרופא מהווה חלק מתהליך ההסכמה, הרופא נדרש לספק את כל מגוון האפשרויות, כיוון שהחולה, הוא זה שבסופו של דבר צריך להחליט על דרך הפעולה הראויה. הרב משה פיינשטיין, קיבל במפורש את חשיבותה של תרומת החולה בקבלת החלטות רפואיות. רק במקרים שהטיפול ברור וללא ספקות, מציע הרב כפייה. אבל במקרים שהחולה מסרב לטיפול, מבחין הרב בין החולה שמפחד מכאבים, שיתלוו לטיפול מועיל, לבין החולה שאינו סומך על שיפוטו של הרופא שלו ראוי לשכנע את הסוג הראשון של החולה, שמכיר בנחיצות הטיפול אך חושש מכאבים, לקיים את חובתו ולקבל את הטיפול המתאים. בשביל הסוג השני של החולה, שאינו סומך על הייעוץ הרפואי שקיבל, צריך למצוא רופא שהחולה מוכן לסמוך עליו, כדי לקבל את הסכמתו. הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שתפקוד החולה כשומר על גופו, תלויה במידת האמון שלו, בכך שהמידע שקיבל הוא אמין ומדויק. ההבחנה הזאת אכן מראה, כי האדם חייב לקבל את הטיפול הסביר, אך יכול לסרב לקבל טיפול, כל עוד שלא השתכנע, כי הטיפול המוצע הוא אכן הנכון (שו"ת אגרות משה, חושן ומשפט, ח"ב סי' ע"ג אות ה').
(ויחי תשפ"א)
