אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])
עלינו להקשיב באוזן כרויה לקולות השנאה והאנטישמיות הגוברים ברחבי העולם
'רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה'. המילים הללו לקוחות מתוך דבריו של הקב"ה לבני ישראל במדבר, לאחר מעמד הר סיני. ההר שבפסוק, אותו בני ישראל מצווים לעזוב – הוא הר סיני, והמשך הפסוקים מורה להם את הדרך ואת היעד שאליו הם צריכים לשאוף מעתה והלאה: 'רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ'.
מדוע בעצם יש צורך לצוות על העם לעזוב את הר סיני? וכי זה לא אמור להיות ברור מאליו שהר סיני הוא רק תחנת מעבר בדרך להקמת מדינה בארץ ישראל?
נראה שזה לא מובן מאליו. רבים וטובים לאורך כל ההיסטוריה היהודית, בשלב מסוים מסיבות כאלו ואחרות, בחרו להישאר באזור הנוחות, להסתפק בתחנה באמצע הדרך אל היעד, להשתקע בה, ולא להמשיך את היעד הסופי- הר המוריה, ארץ ציון וירושלים.
זה קורה לרבים מאיתנו שיוצאים לדרך עם כוונות טובות, הצהרות גבוהות, והצבת יעדים אסטרטגיים, ובאיזה שהוא מקום באמצע הדרך מתעייפים, מתייאשים, נשחקים, ובוחרים להישאר באזור הנוחות המדומה, מאשר להמשיך ולצעוד אל עבר היעד.
לכאורה- מה רע להישאר במדבר ליד הר סיני? יש תורה, מים יוצאים מהסלע, מן יורד מהשמיים, ענני הכבוד שומרים ומגינים מסביב- אז למה להמשיך ולצעוד בחום המדבר אל איזו ארץ בלתי נודעת, כמאמר השיר- 'לא מושבה לא נושבה'?
בדיוק בגלל זה, בא הקב"ה ואומר לעם אז, ואומר לכל אחד מאיתנו היום- אל תתבלבלו בין תחנת תדלוק באמצע הדרך לבין היעד הסופי. אל תתאהבו בהר סיני, ואל תשתקעו באזור הנוחות. אם ברצונכם לחולל שינוי בכם, בעם ובעולם- עליכם לצאת מאזור הנוחות הזה, מהגלות הזו, גם אם היא נעימה וטובה, ולהמשיך לצעוד כעם וכחברה אל היעד הגדול – ארץ ישראל.
נכונים היו הדברים אז במדבר, ונכונים הדברים שבעתיים בדורנו, לאחינו שבוחרים להישאר בגלות, גם אם היא נעימה, ולא להמשיך אל הארץ המובטחת. בימים שלפני ט' באב, עלינו להקשיב באוזן כרויה לקולות השנאה והאנטישמיות הגוברים ברחבי העולם, שרק מזכירים ביתר שאת כי השהיה הזו 'תחת ההר' היא לא נכונה ולא בטוחה.
הדוחות של הארגונים השונים העוסקים באנטישמיות מדאיגים מאד. אנגליה וצרפת, ארצות הברית ומדינות נוספות, שפעם יהודים חשו בה בטוחים ומוגנים יחסית, הפכו להיות מוקדים של שנאה, אלימות, ואירועים אנטישמיים רבים. היהודים בכל המקומות הללו אומרים שהם מודאגים מאד- אלא ש'מודאגים', זו לא תוכנית עבודה. מסיבות היסטוריות כאלו ואחרות היה נוח ליהודים בוודאי בארצות הרווחה, להשתקע שם, ולבנות שם גטאות שונות, של 'תחת ההר', של חיים יהודיים- עם תורה וחסד, מוסדות מפוארים, רווחה כלכלית, וחיי שפע.
הנתונים היום מספרים סיפור אחר, ומגמה חדשה. לא רק הקב"ה קורא לאחינו שבגלויות והתפוצות השונות "רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה', אלא גם שכניהם ושונאיהם שמסביב אומרים להם פעם אחר פעם ובצורות שונות- רב לכם לגור כאן בתוכנו ובינינו, לכו לכם אל הארץ המובטחת שלכם, ואל תזהמו את סביבתנו.
כאז כן עתה, קורא הקב"ה לבני עמו- אלו שבוחרים להקים את ביתם באזור הנוחות באמצע הדרך- ומבקש מהם- 'רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה', תארזו את הפקלאות, וצאו להמשיך את הדרך עד הגיעכם אל היעד הסופי, אל ביתכם האמיתי- 'רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ'.
(דברים תשפ"א)
