הרב שי פירוןקראתי בספר חדש שהגיע לידי: "לצעוק מראש כל הר – סיפור חייה של ורה קריגל גרוסמן, מתאומות מנגלה". לא יכולתי להניח את הספר מידיי. רק לפני שבוע עמדתי עם אמא שלי ליד ביתן העינויים של הרשע. החורבן ההוא התחבר לפסוק מפרשת השבוע שלנו: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ".
הטענה נוראית. איך אפשר להבינה? רש"י מפרש את טענתם של בני ישראל כך: "הוצאתו לשנאה היתה. משל למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות אחת של שקיא (שדה שלחין) ואחת של בעל. למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען".
הסברו של רש"י מגדיל בעיניי את הקושי. האומנם סברו בני ישראל שמצרים מקום טוב יותר מארץ ישראל? הרי "וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", וכן "בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת". הנצי"ב מבקש לצמצם את הטענה של בני ישראל: "אבל האמת שידעו בברור שהקב"ה יתן את הארץ לדור שאחריהם, ולהם ובשבילם ניתנה התורה, רק שחשבו כי את הדור ההוא שהמרו את ה' גם במצרים, אותם שנא. ואם היה מאבידם במצרים או במדבר, איך היה מנהיג את הטף לבדם? על כן הוציא גם אותם ויביאם לא"י, ושם ישמידום הכנענים והטף יישארו בא"י. ואז תהיה השגחתו ית' עליהם לעשות אותם לו לעם".
טענה זו צריכה לעמוד במבחן רחב יותר: הייתכן שהי"ת שנא את דור יוצאי מצרים? איך אפשר ליחס זאת למי שהדגיש: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" וכן: "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".
אני מציע להתבונן בפסוקים על פי רעיון ששמעתי מידיד נפשי, הרב צחי להמן: כדי להבין את טענתם של בני ישראל כדאי לחזור לתחילת פירוש רש"י: " בשנאת ה' אתנו – והוא היה אוהב אתכם אבל אתם שונאים אותו. משל הדיוט אומר מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך (מה שבלבך על אוהבך מה שבלבו עליך)". לתופעה הזו קוראים 'השלכה', "השלכה (פרויקציה) היא מנגנון הגנה אישי שבו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, ומייחס אותם לאנשים אחרים, ובכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השלילים" (ויקיפדיה).
תשעה באב תשע"ט וחווית ההשלכה התלבשה על חיינו. במקום שכל אחד, כל קהילה, יתכנסו פנימה ויעסקו בתיקון פנימי, בעבודת מידות אמיתית ועמוקה, מטלטלת, כזו שתאפשר לי לבנות את חיי על אדני המוסר, אני מחפש את חולשותיו של האחר, מכנה אותו בשמות, מרחיק אותו, מזהיר מפניו. בשם הבעש"ט מצאנו: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ופירש הבעל שם טוב הקדוש, כל הנגעים שאדם רואה חוץ, זה נמשך מנגעי עצמו, כמאמר רבותינו ז"ל: 'כל הפוסל במומו פוסל'. וכן: "כך ברואה חסרון זולתו יודע שיש בו שמץ מנהו".
אני מציע לייחד את השבת לבחינה מעמיקה: מה מפריע לי אצל זולתי ומה עלי לתקן בתוכי?
(דברים תשעט)
