אומנות ויהדות – להיות או להיות?

פרשתנו חותמת סדרה ארוכה, שתופסת לה כשליש מספר שמות ואשר כל עניינה במשכן ובכליו. פרטי פרטים של נתונים ופרטים טכניים, כתבי כמויות, ורשימות חומרים, מידות ומשקלות, מגיעות לכדי סיום עם הקמת המשכן. כאשר המוטיב החוזר בפרשת ויקהל הינו הביטוי "כאשר צוה ה'", החוזר על עצמו בפרשה כ-15 פעם. הסבר לפירוט ותיאור נרחב זה לצד חזרתו המרובה של הביטוי "כאשר ציוה ה'" יש בה כדי ללמד עד כמה דק ההבדל שבין עבודת ה' לעבודה זרה, ולאיסור "לא תעשה לך פסול וכל תמונה". וכאן עולה השאלה- מה מקומה של האומנות ביהדות, כיצד נתפסת האומנות בהלכה?

תשובה לשאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, שכן התורה מצווה על עבודה זרה, איסורים מוחלטים של עשיית צלמים, תמונות, פסלים. חומרת איסור עבודה זרה היא כה גבוהה עד כי האיסור נמנה על אחת משלוש המצוות שנאמר בהן ייהרג ובל יעבור. ולכן, היכולת לעודד אומנות יהודית אינה דבר קל, ואינו חזון נפרץ, החבל הדק שחכמים ביקשו להתרחק הימנו מקום שמדובר בסביבה אלילית ו/או גלותית או אפילו נוצרית שקידשה את הדמות והצלם, הקשה על השיח בסוגיה זו. וזו הדרה של יהדות שאין לך פינה שלא ניתן להיתלות בה ולמצוא לה תימוכין דעות ושיטות.

את מסענו בשאלה זו נפתח בדבריו של הרש"ר הירש הרואה בעשיית המשכן את האתגר האומנותי הגדול ביותר של האדם: "בניית המשכן היא האתגר הגדול ביותר לכושר עשייתו של האדם בתחום תבונת הכפיים, ואם לא מבחינת האמנות, הרי בוודאי מבחינת החזון והתכלית הגלומה במשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"…שלטונו של האדם על העולם הגשמי, הבא לידי ביטוי בהפקתם, בייצורם ובעיבודם היצרני של החומרים, מגיע במקדש אל ייעודו הנעלה ביותר. האדם משעבד לעצמו את העולם כדי לשעבד את עצמו ואת עולמו לבורא – עולם, וכדי להפוך את עולמו למקום שבתה של מלכות שמים, למקדש שבו ישכון כבוד ה' עלי אדמות. בניית המקדש הרי היא קידוש פועלו של האדם, והכתוב מציין אותה כאיחוד כל המלאכות היצרניות השונות של האדם".

אחת החובות הנלמדות מהפסוק: "זה א-לי ואנוהו", הינה המצווה להדר במצוות, ומהו הידור "אנווהו" בנוי? כלומר, מקום שיש לך אפשרות לבחור בין שני אתרוגים – בחר את היפה ביותר. כך למשל מוצאים אנו שבמקדש נוספו אלמנטים כל מטרתם הייתה לנוי, למשל מצינו במשנה, מסכת מידות: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל. ובתלמוד אנו מוצאים: בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב. בהתאם לגישה זו וברוח תפיסת חז"ל פוסק הרמב"ם בהלכות בית הבחירה: "ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור שנאמר 'ולרומם את בית א‑להינו'…ומפארין אותו ומייפין כפי כחן. אם יכולין לטוח אותו בזהב ולהגדיל במעשיו הרי זו מצוה".

הראי"ה קוק הרבה לעסוק באומנות ובצדדיה, ובכתביו השונים התייחסות לא מעטה לסוגיית האומנות ומקומה. באחד מאגרותיו לצד הזהירות הרבה שהוא נוקט כדי לא לעבור את הגבול אל עבר האסור קובע הוא: "כל המרחב של הנוי וההידור, היופי והציור, מותר לישראל".

עתה אולי נהיר יותר פירושו של האבן עזרא על הביטוי "לחשוב מחשבות" הנאמר על בצלאל, וכך נאהן עזרא מפרש: "להוציא דברים חדשים מדעתו בכח מחשבתו".

על חשיבותה של האומנות להוציא את המושגים הגנוזים במעמקי הנפש, כאשר לצורך כך כל אומנות כשרה: ספרות, פיסול וציור, עומד הראי"ה קוק ומסביר: "הספרות, ציורה וחיטובה, עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים, המוטבעים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש, שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האומנות להציאו".

ובמקום אחר מאפיין הראי"ה קוק את מדרגת הגבוהה של הצדיקים: "הצדיקים המופלאים שאין עולם הזה תופס אצלם מקום מצד גבוליו שפלותו וצמצומיו, דוקא הם מוקירים את העולם ומכבדים אותו, מפני שהם רואים בו עולם עליון, … שיש בהם כל שיקוי הלשד של כל ההנאות האסתתיות, המענגות את החיים במעלה עליונה מאד. וחושיהם הרוחניים אפילו ביחס להתוכן האסתתי הרגיל, בהכרת היופי שבמראות, שבשירה, שבסדר, שבמדינה ובמוסר, ושבכל ערך, מתכפלים בכפלים אדירים, עד שהם הם הנם מקורות היופי והסידור בחיים. והעולם מזדהר ביופיו ומתעלה בתפארתו על ידי השפעת זיו נשמתם, וכל בעלי אומניות שבחכמות היפות מתעלים, מתעדנים ומתברכים על ידי השפעתם. כי הם בעצמם הנם שרויים בספירת התפארת הא-להית, הכוללת בחטיבה אחת כל הדרת שמים וארץ, והתפארת הולכת ומתפשטת על כל היצור, ועל כל מעשיהם, על כל רחשי לבם ונטייתיהם, ואור מלך ביפיו הולך ומתגלה עליהם".

הנה כי כן מקום חשוב לפיתוח האומנות וחוש היצירתיות הטבוע באדם, ברכה רבה טמונה בהענקת חופש יצירתי לאדם. יחד עם זאת, ככל חירות המוענקת לאדם גם חופש היצירה של האדם, אינו מוחלט וחופש היצירה אינו אבסלוטי. על מגבלות היצירה נעמוד במקום אחר.

(פקודי תשפ"ב)