ד"ר יצחק קניגסברגריבוי ההיגדים: "כאשר ציוה ה' את משה", "אשר ציוה ה' לעשות" וכו', בפרשות ויקהל ופקודי, בתיאור מלאכת המשכן וכליו ובגדי הקודש לכוהנים, מעורר את השאלה: מהי המשמעות של ריבוי ההיגדים הללו? אם נשווה את הציווי לבניית המשכן וכליו, שבפרשות תרומה ותצוה, לתיאור עשייתם בפועל על ידי עושי המלאכה, בפרשות ויקהל ופקודי, נבחין מיד בשוני מהותי. משה נצטווה לבנות את כלי המשכן, ובהמשך את המשכן. בצלאל ואהליאב שינו את הסדר. הם בנו תחילה את המשכן ורק אחר כך את כליו. האם אין בשינוי סדר הכנת המשכן וכליו משום סטייה מהדרישה: "כאשר ציוה ה' את משה"?
ישנה מחלוקת עקרונית, בין אלה הטוענים שבני ישראל נצטוו על בניית המשכן מלכתחילה, לבין אלה הסוברים שהם נצטוו על כך בדיעבד, בעקבות חטא העגל. את בעיית מיקום הפרשה, המתארת את הציווי לבניית המשכן (פר' תרומה), לפני פרשת העגל (פר' כי תשא), הם פותרים בעזרת הכלל: "אין מוקדם ומאוחר בתורה – מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן" (רש"י – שמות לא, יח). לטענתם, חטא העגל הוכיח, שבני ישראל היו זקוקים למקום פולחן ומקדש, שדרכו ישכון ה' בתוכם, וכן הוכח שבני ישראל עדיין לא היו בשלים לעבוד את ה' בכל מקום, בבחינת: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" (שמות כ, כ).
הרמב"ם (מו"נ ג, לב) טוען שהקב"ה ייהד מערכת פולחנית אלילית שבני ישראל נחשפו אליה במצרים, כאשר הוא ציווה לבנות את המשכן לעבודת ה': "והיה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם, לא גזרה חכמתו שציונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם לשמו ית', וציונו לעשותן לו ית', וצוונו לבנות היכל לו, ועשו לי מקדש, ושיהיה המזבח לשמו".
בגלל ייהוד פולחן זר, הדרישה האולטימטיבית הייתה, שצורת המשכן וכליו חייבים להיות בדיוק: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שם כה, ט). הקב"ה תיאר לפני משה בפרוט רב את החומרים שמהם יש להכין את המשכן ואת כליו. הוא קיבל מידות מדויקות לגודלם של הכלים , של אוהל המשכן, של חצר המשכן ושל בגדי הקודש לכוהנים. לבצלאל ולאהליאב לא ניתנה כל אפשרות של אלתור, בגלל הסכנה של גלישה לעבר בניית צורות של עבודה זרה, אליה נחשפו השניים במצרים. התורה מדגישה חזור והדגש: "וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שם לח, כב), בפרשות המתארות את מלאכת הכנת המשכן וכליו על ידי חכמי הלב, כדי להראות שכל המלאכה נעשתה בתבניות שה' קבע.
בציווי למשה על מלאכת המשכן אין אזכור לסדר הכנת הכלים והמשכן. למעשה בצלאל בנה קודם את המשכן ורק אחר כך את הכלים (שם, פרקים לו, לז), בניגוד למתואר בציווי לבניית הכלים והמשכן למשה (שם, פרקים כה, כו). הקב"ה הודיע למשה שבצלאל עתיד לשנות את הסדר: "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת וְאֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כָּל כְּלֵי הָאֹהֶל. וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת" וגו'. (שם לא, ב-י). הקב"ה אפשר לבעל המקצוע בצלאל "לחשוב מחשבות לעשות" סדר בקביעת העדיפויות בהכנת המשכן וכליו. הקב"ה שם את הדגש על "תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" (שם כה, ט), ולא על סדר הכנתם. בסדר הכנת המשכן וכליו אין סכנה של גלישה אל עבר צורת עבודה זרה כפי שהיא קיימת בקביעת התבנית. לכן בקביעת התבנית הקב"ה נתן את ההנחיות המתאימות, ואילו בסדר ההכנה כמו גם בחלוקה לקבוצות העבודה של חכמי הלב שעסקו במלאכת המשכן, הוא נתן חופש פעולה לבעלי המקצוע בצלאל ואהליאב לעשות כראות עיניהם המקצועיות, ובלבד שהם יפיקו את המרב מהתרומות שקיבלו, וינצלו אותן בצורה היעילה ביותר. הם לא סטו מהדרישה: "כאשר ציוה ה' את משה", כשהם שינו את סדר הכנת המשכן וכליו. הם הפעילו הגיון מקצועי על פי הדיבור, שנתן להם את הרשות לכך.
הקב"ה ציווה את בני ישראל לקיים תורה ומצוות חוקים ומשפטים. על תרגום הציווי האלוקי לשפת המעשה מופקדים חכמי הדור ורבניה – אנשי המקצוע. בדומה לבצלאל ואהליאב – אנשי המקצוע, שתרגמו את הציווי האלוקי להכנת המשכן וכליו, לשפת המעשה ביעילות מרבית לתפארת עם ישראל על כל שבטיו, כאשר ציווה ה' את משה, כך צריכים לנהוג חכמי הדור ורבניה, בבואם לפסוק הלכה וליישם את מצוות התורה, שיקיפו את כלל ישראל ולא רק את פלגיה, כאשר ציווה ה' את משה: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם". (שם לא, א)
(ויקהל פקודי תשעב)
