הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)ברית הקודש שנחתמת במעמד הר סיני בינינו ובין ריבונו של עולם מוכתרת ב"אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". משמעותה של ברית זו היא הכתרת ריבונו של עולם למקור הסמכות שלנו, וקבלת עול מלכות שמיים עלינו במובן המלא של המילה. חלק מהכתרה זו היא קיום הצו האלוקי "לא תגורו מפני איש". פוסק הלכה ומלמד תורה, מקיים תורה ושומר מצוות, מקבלים על עצמם "לא לבוש מפני המלעיגים", ולא להיכנע לכוח ולשררה, כי אם לעשות את רצון ד'. בשל כך, הם חייבים לדחות כל סוג של לחץ, משני הכיוונים. לעתים כיוון הלחץ מגיע מהעולם הפוליטי, כזה שמנסה לכפות את דעתו על ההלכה; לעתים הלחץ מגיע מהכיוון השני, ומהצורך למצוא חן בעיני המחמירים והסוברים כי הם יודעים את ההלכה טוב יותר מאחרים. בשני המקרים, שיש כמובן להבדיל ביניהם, כפיפותו של איש ירא שמיים צריכה להיות לריבונו של עולם בלבד.
האם לקהילה מותר לבחור רב כרצונה ? בוודאי. מסורת הרבנות בישראל, למעשה מיום הקמתה, היא שהסכמת הציבור מהווה את בסיס החובה להיענות לפסיקת ההלכה. הדבר עולה בפרשת השבוע שלנו. ריבונו של עולם אומר למשה רבינו "הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם". יש צורך במעמד האמנה מול העם, והוא זה שנתבע להאמין כי אכן משה רבינו הוא שלוחו של ריבונו של עולם, והוא אינו אומר את דבריו שלו כי אם את דבר ד'. ומכאן ואילך, גם אם מדובר ברב סמוך מפי סמוך (שכמובן אין לנו היום), ובוודאי כשמדובר בהחלטות הקהילה למנות רב זה או אחר – למעשה מקור החיוב לציית לרב הוא העובדה שהקהילה מינתה עליה את הרב. עולם אפוא כי הקהילה והרב מקיימים יחסי גומלין מרתקים. מחד גיסא, הם הממנים אותו עליהם, ולכאורה מקור הסמכות הוא בידם; מאידך גיסא, משעה שמונה על ידם הוא חייב להביא את דבר ד' בפניהם, ולא להיות כפוף לניסיונות להכתיב כיצד על ההלכה להיות, כאמור – בין מימין ובין משמאל.
יחסי הרב והקהילה, בין אם מדובר בקהילה מקומית ובין אם מדובר במדינה כולה או בעם כולו, אינם מסתיימים עם המינוי, ואינם הופכים להיות חד צדדיים – הרב פוקד והקהילה מבצעת. הם מורכבים יותר. אנו מוצאים הרבה הדרכות בחז"ל, ביחס למצווה שלא לאמר דברים שאינם נשמעים; אנו מוצאים הדרכות לכיוונים שונים, מחד גיסא לעתים "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין" ולעתים "טול מקל והך על קודקודם"; אנו מוצאים מחלוקות תלמודים ביחס למשמעות "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" – האם מדובר בחובה לציית גם על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, או רק אם מדובר בשמאל שהוא שמאל ובימין שהוא ימין; ולא פחות מכך – גם אם הקהילה אינה מהווה מקור סמכות, היא מהווה קבוצת ביקורת, ובשעה שהרב חושף כי דבריו אינם מתקבלים, הוא צריך לבחון האם הם אינם מתקבלים בשל רשעות הקהילה ואפסותה, או בשל העובדה שהדברים שהוא אומר אינם עומדים אכן במבחן הביקורת. הקהילה אינה מהווה סיבה לפסיקה אחרת, אולם היא בהחלט עשויה להוות סימן שצריך לבחון דברים מלכתחילה: האמנם התורה אכן אמרה את מה שהרב טוען שהיא אמרה.
כל זה, יוצר פסיפס מרתק שבין רב וקהילה, ובמקום לדבר בשפת הכוח, שלילה ובוז, מדברת הקהילה עם הרב בשפה של "ריקוד", שבו הרב מוביל את הקהילה בדרך התורה הכתובה והמסורה, והקהילה שותפה בריקוד זה בעצם הסכמתה לו, ובתפקיד שיש לה בבירור ההלכה.
(יתרו תשעד)
