אז מה דעתכם על מלחמה?

מלחמה היא הרע-מכל-רע. גם כאשר יש בה כורח או צורך.

אין מלחמות שמחות. כל מי שחווה אי פעם את נוראות המלחמה, לא ישכח את מראה הטנקים השרופים, את ריח הגופות – של אזרחים וחיילים, את שלוליות הדם ואת גופם ופניהם הכוויים והמרוסקים של  פצועים שלעתים רק עיניים ניבטות מגופם המגובס והמחובש מכף רגל עד ראש, את תלי ההריסות של בנינים רבי קומות, את מאות אלפי הפליטים, אנשים נשים וטף, עוללים ויונקים, הנעים ונדים – מפוחדים ורועדים – ממקום למקום, כשרק צרור בגדים בידם.

למן "מלחמת העולם הראשונה", מלחמת ארבעת המלכים את החמישה שבספר בראשית, לא נדם קולה של מלחמה בעולם.

מלחמות קטנות וגדולות, מלחמות לכיבוש שטחים ולרכישת עוצמה פוליטית, מלחמות נקם ושילם, מלחמות לשם צבירת כסף וזהב, ומלחמות לשֵם מלחמות שאיש לא הצליח לפרש פשרן, אך היו למציאות כואבת.

במידה רבה, תולדות העולם הם תולדות המלחמות. עד כדי כך, שיש התוהים האמנם המלחמה היא הפסקה בין מצב שלום אחד למשנהו, או שמא להיפך, השלום הוא נקודת הפסק בין מלחמה אחת לרעותה.

בין כך ובין כך, מלחמה – כל מלחמה – מפילה חללים הרבה. לצד ההרוגים, היא מותירה אחריה שובל ארוך ואינסופי של פצועי גוף ונפש, משפחות שכולות שחייהן לא יהיו עוד כשהיו, צלקות החרותות עמוק בליבות בני אדם שפעמים הרבה אינן מגלידות עד יום המיתה.

למראית עין, לרוב רק למראית עין, השבים מן המלחמה חוזרים לביתם, לעיסוקם היומיומי, לחיים של שגרה. אך רבים מאד מהם אינם באמת מצליחים להתאושש מנוראות המלחמה ומאורעותיה. תופעות הפוסט-טראומה צצות ועולות, לעתים מיד ולעתים רק בחלוף שנים רבות. אך הן שָם, נטועות היטב בנפש האדם.

דומה שכל ניסיון לתמצת את "תורת המלחמה" היהודית במשפטים ספורים יהא נדון לכישלון מראש. כמו בנושאים רבים אחרים, גם בנושא זה התמונה מורכבת, בנויה מפסיפס של גוונים ובני גוונים. לא מעט הוגים העלו על נס את המלחמה. ככלות הכל, האין זה ערך ראוי לפעול להשמדת האויב, למיגור הרֶשַע מעל פני האדמה?

בקטע מפורסם שכותרתו "אורות המלחמה", כתב הרב קוק בשלהי מלחמת העולם הראשונה: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים. הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם. קול התור נשמע בארצנו. היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממידת מיתת צדיקים המכפרת… ואחר כך, כתום המלחמה, מתחדש העולם ברוח חדש, ורגלי משיח מתגלים ביותר… ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה,  ככה תגדל הציפייה לרגלי משיח שבה".

איזו אידיליה. עת הזמיר. העולם מתבסם. קול של גאולה. פעמי משיח. ואפילו הקורבנות – לאו קורבנות שווא הם, אלא קרבן כפרה.

אכן, ספק רב האם דברים דומים היו נכתבים גם בתום מלחמת העולם השנייה, שבה נספו בלא משפט שישה מיליוני יהודים ועוד כ-80 מיליון(!) בני אדם קיפחו את חייהם כתוצאה מפגיעות ישירות או מחמת רעב ומחלות שבאו מכוח המלחמה. אפשר שדברים שרואים מסט. גאלן בשוויץ השלווה ומלונדון הרחוקה, לא רואים מברלין, ורשה ואושוויץ.

מתפיסה גאולית-משיחית זו קצרה הדרך למיליטריזם קיצוני, ל'קידוש' כלי המלחמה, לדיבורים על "הטנק הקדוש", לסחר ענף בנשק, ולהאדרת כלי משחית שתכליתם קיצור חיי אדם (ולפיכך נאסרו בכניסה למקדש ה', ואפילו בעקיפין – "כי חרבך הנפת עליה – ותחללה!") וראייתם כ"תשמיש קדושה" ממש.

הכללת המלחמה במניין תרי"ג המצוות, ופסוקים דוגמת "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", מסייעים להעלאת המלחמה עלי נס ומציבים אותה כאידיאל, לא ככורח. כך, בוודאי, לדעת רבים מן הפרשנים שפירשו כי "עמלק" אינו שם פרטי של אומה היסטורית מסוימת (הגם שבעבר כמובן הייתה אומה כזו, שזינבה בישראל את כל הנחשלים) אלא "שם משפחה", שם כללי, גנרי, לכל אומה המבקשת להשמיד את עם ישראל ומורשתו.

לצד גישה זו, מצויה במקורות היהודיים גם גישה שונה לחלוטין, המנופפת בדגל השלום ורואה במלחמה את הרוע בטוהרתו, גם אם לעתים הוא הכרח. למן פציפיזם קיצוני וראיית השלום כערך הדוחה מפניו כמעט כל ערך אחר (כגון הגותם של הרב א"ש תמרת ור' בנימין, כל אחד בדרכו ובסגנונו), ועד לגישות מתונות יותר – שאפיינו רבים ממנהיגי הציונות הדתית במשך עשרות שנים (בעניין זה ראוי לעיין במחקריהם של אלי הולצר ודרור גרינבלום), הקוראות למיצוי כל האפשרויות האחרות, המדיניות והדיפלומטיות, בטרם תוכרז יציאה למלחמה. ואך למותר יהיה לפרט כל אותם מאות רבות (ואולי אלפי) מאמרים ממקורות המשפט העברי המדברים בשבח השלום, ורואים בערך זה מרכיב רב השפעה גם במסגרת ההכרעה ההלכתית והמשפטית הצרופה.

קידוש המלחמה הלך לא אחת שלוב זרוע עם תפיסות לאומיות ולאומניות, ואילו קידוש השלום נטה לעבר גישות הומניסטיות ומוסריות.

אכן, כמה גדול כוחה של מצוות השלום, שגם בעת מלחמה, מצווים אנו לקרוא תחילה לאויב לשלום, ורק אם סירב – נתונה הרשות לפתוח נגדו במלחמה.

בעוד שלדעת רש"י וסיעתו, חלה חובה זו רק במלחמת הרשות, סבורים הרמב"ן וההולכים בעקבותיו שחובה-מצווה זו חלה אפילו במלחמת מצווה, כאשר ניצב ישראל מול הגרוע שבאויביו, ומבקש להילחם למען המטרה הנעלה של כיבוש הארץ!

בין כך ובין כך, תמיד וכך במיוחד בימי מלחמה נוראים אלה, ראוי לעיין במסכת גדולה זו בעולמה של תורה, ולחלץ מתוכה תובנות ערכיות, אנושיות, תורניות, מוסריות, הלכתיות, חברתיות ומשפטיות שיניעו אותנו לפעולה ויתרגמו הלכה למעשה. בשעה ש"מעשה ידיו של הקב"ה טובעים בים", איננו רשאים להפטיר שירה כדאשתקד. לא עלינו המלאכה לגמור, אך אין אנו בני חורין להיבטל הימנה.

(פקודי תשפ"ב)