כיצד גר שעדיין לא התגייר מוכר חמץ?

הפער הקיים בין מעמדו ההלכתי של הגר עד סיום הליך הגיור, לבין מצבו הזהותי והנפשי מעורר שאלות רבות בחיי הגר והקהילה

מעשה שהיה בערב פסח באחת הקהילות היהודיות באירופה: איש הנמצא בתהליך גיור, פנה לרב הקהילה כדי למכור את חמצו בערב פסח. הרב המופתע, השיב לו שהוא איננו יהודי ואין צורך שימכור את חמצו. הגר, עמד על בקשתו והוסיף שאם הוא לא ימכור את החמץ שברשותו יצטרך לזרוק את כולו לאשפה ובכך יהיה לו הפסד ממון מרובה. הרב התעקש ועמד על דעתו, שלא יעלה על הדעת למכור את החמץ של מי שאיננו יהודי עדיין. התהליך הרגיל הוא שאנו מוכרים את החמץ לגוי ולא מוכרים את החמץ של מי שאיננו יהודי, טען הרב. כמובן שהגר עזב את משרדו של הרב אבל וחפוי ראש ונאלץ לזרוק את החמץ שברשותו כדי לא לעבור על "לא יראה ולא ימצא" וכדי לא להיכשל בחמץ שעבר עליו הפסח.

מצד אחד, אפשר להבין את עמדתו של הרב. הוא רצה להיות נאמן לאמת, ללכת בדרך של ייקוב הדין את ההר. אין חיוב של מכירת חמץ למי שעדיין איננו יהודי כהלכה ויש בכך סוג של "הצגה" שאיננה ממידת האמת. אולם, האם יש איסור למלא את הבקשה של המתגייר? האם לא צריך להיות קשוב לכך שאדם הנמצא בתהליך גיור הוא גם בעל זהות יהודית ורגשות יהודיים ומבקש לחיות על פי תורת ישראל? האם לא צריך רגישות ושיקול דעת במקרים מסוג זה?

מעמדו של מי שנמצא באמצע תהליך גיור, איננו פשוט כלל ועיקר. הוא נמצא במצב ביניים, בשטח האפור שבין יהודי לגוי, בין מי שכבר נולד או הצטרף לעם היהודי, לבין העומד על מפתן הדלת ומבקש להיכנס. חז"ל קבעו באופן ברור שמי "טבל ולא מל, מל ולא טבל – אין גר, עד שימול ויטבול" (מסכת יבמות מ"ו ע"א). מדברי הגמרא נראה, כי הגרות אינה נשלמת עד אחר שהגר נימול וטובל לשם גרות, כל שמל ולא טבל או טבל ולא מל, דינו כנכרי לכל דבר. וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (יו"ד רס"ח, ס"ב).  בדברי הרמב"ם אנו מוצאים את השלבים הדרושים כדי שאדם יצטרף להעם היהודי: "וכן לדורות כשירצה העכו"ם להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן" (הלכות איסורי ביאה, יג, ד). כלומר, רק לאחר סיום ברית המילה והטבילה אדם הופך ליהודי אבל ללא פעולות אלו, הוא אינו יהודי.

בדרך כלל, מי שמתחיל תהליך גיור רוצה לחיות על פי מסורת ישראל ומרגיש יהודי. הפער הקיים בין מעמדו ההלכתי של הגר עד סיום הליך הגיור, לבין מצבו הזהותי והנפשי מעורר שאלות רבות בחיי הגר והקהילה. האם האדם המתגייר יכול למכור את חמצו לרב? מעניין הדבר שהפוסקים הראשונים והאחרונים היו רגישים למצב בו האדם חי כיהודי והוא מרגיש חלק מהקולקטיב היהודי גם אם לא סיים את התהליך הפורמאלי הדרוש כדי ששם ישראל יקרא עליו ומצאו דרכים לשלבו למחצה לשליש ולרביעה בכרם ישראל.

הרב יעקב עטלינגר (1798 – 1871) בעל "ערוך לנר" מתייחס למצב של מי שנמצא באמצע תהליך הגיור: "…אחרי שמילת הגר נקרא ברית, איך נאמר אחר שנכנס לברית האחת יהי' מוכרח להפר ברית האחרת… לכן נלענ"ד דאף שעדיין לא נכנס לכלל ישראל גמור עד שטבל, מכ"מ משעה שנכנס לברית מילה כבר נבדל מכלל בני נח …ולכן לא בלבד שמותר לגר כזה לקיים שבת, אלא אפשר לצדד ג"כ שחובה עליו לקיים" (שו"ת בנין-ציון ס' צ"א). הרב עטלינגר דן מצד השכל הישר והסברא ומצדד בכך שלאחר שהגר נבדל מאומות העולם וכבר הצטרף לברית, לא ניתן  להפר את הברית על ידי הגר.

ובלשונו היפה של ספר חסידים: "גר שבא להתגייר, וכבר קבל עליו כל המצות, מצוות עשה לעשות וכל מצות לא-תעשה שלא לעשות, ומבקש שימולו אותו. והיה אחד מאכילו נבילות וטריפות, כי אמר כל זמן שלא נמול ולא טבל הרי הוא כמו נכרי. א"ל חברו: זה לענין ישראל שאם נגע ביינו אסור לשתות, אבל כבר קיבל כל המצות עליו, איך יתכן להאכילו נבילות וטריפות? (תר"צ)

ללמדנו, שבנוסף למעמד הברור של יהודי ונוכרי יש מעמד של "קצת יהודי" למי שקרוב לאמונת ישראל ואין להם דת אחרת אלא הם דבקים באלוקי ישראל ומבקשים להצטרף לקולקטיב היהודי ולתורת ישראל. בנוסף למעמד מיוחד זה יש לזכור שללא התייחסות מכובדת לאנשים הנמצאים באמצע תהליך גיור, הדבר יכול לפגוע גם באנשים אחרים הנמצאים בתהליך של התקרבות ליהדות ויש ללכת בדרכו של אהרון "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". לכן אינני רואה כל סיבה להימנע ממכירת חמצו של הגר בערב פסח ועוד שאין בכך כל איסור או ברכה לבטלה.

(פסח תשפ"ב)