פרופסור אבי שגיא (מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן)
לפי ההלכה, הן היהודי מלידה והן המתגייר, מחויבים לעצב זהות יהודית הלכתית. אבל, רק המתגייר ניצב על גבול הקיום היהודי
יהודי מלידה לא בחר ביהדותו, היא כורח המושת עליו. הגר בחר להיות יהודי. לפי ההלכה, הן היהודי מלידה והן המתגייר, מחויבים לעצב זהות יהודית הלכתית. אבל, רק המתגייר ניצב על גבול הקיום היהודי. לעיתים קרובות המובן מאליו בחברה מתערער ונבחן מחדש באתר הגבול, פער זה בין "הפנים" ל"חוץ" אינו מסמן רק שני אתרים נבדלים. הגבול הוא מרחב עימות על הזהות, העשוי להוביל לארגון מחדש של הזהות הפנימית: הוא עשוי ליצור תהליך של פתיחת שערים, הסתגלות וסובלנות. אבל, הוא עלול ליצור חומות ולהציב את הרף האידאלי של הזהות.
שתי אפשרויות אלו מתממשות בשיח ההלכתי על אודות הגיור. כפי שהראינו, צבי זוהר ואנוכי, בספרנו גיור וזהות יהודית, עיון ביסודות ההלכה, במסורת ההלכתית יש שתי מגמות סותרות: מצד אחד שורה ארוכה של בעלי הלכה המבססים את פתיחת השערים ומניחים כי הזיהוי, גם של אלה מהמתגיירים שאינם שומרי תורה ומצוות, הוא בסיס לזהות יהודית שלימה, שתלך ותיבנה בחיי המתגייר כמו בחיי כל יהודי. בלשונו של הרב עוזיאל: "מותר ומצוה לקבל גרים וגיורות אף על פי שלא יקיימו כל המצוות. משום שסופם יבואו לידי קיומם. ומצווים אנו לפתוח להם פתח כזה. ואם לא יקיימו את המצוות, הם ישאו את עוונם, ואנו נקיים" (משפטי עזיאל כרך ז , אבן העזר, מהדורא תניינא, סימן כ; ראו גם משפטי עזיאל, חלק ב, יורה דעה, סימן נח). עמדה זו מבטאת אמון באדם והכרה כי הוא אחראי על זהותו ולא מערכת הזיהוי. היא משקפת אמון בתורה "שהמאור שבה מחזירו למוטב" (איכה רבתי, פתיחתא ב).
לפי תפיסה זו, הגיור הוא טקסט גופני שבאמצעותו "נולד" המתגייר מחדש לתוך העם היהודי. הוא ייעשה ליהודי בדרך אנלוגית ללידה – גופו יעבור הליך טקסי דמוי לידה שאחריו יהיה חלק מ"פנים". הזהות היהודית הממשית היא ראלית: יהודי הוא מי שמזוהה כיהודי על ידי לידה; זיהוי יהודי הוא בראש ובראשונה גופני, ואינו מתבסס על זהות יהודית נורמטיבית. יהודי מחויב לשמור את ההלכה. אבל חובה זו אינה מתנה את עצם שיוכו לקולקטיב היהודי; אדרבה, החובה נגזרת משיוכו – מלידתו לתוך עם היהודי. מימוש הזהות היא משימת חיי היהודי, גורלו וייעודו, ולא תנאי לעצם היותו יהודי.
לפי תפיסה נגדית, המתגייר מצטרף אל הקולקטיב היהודי האידאלי המכונן על ידי תורה ומצוות, הוא מצטרף לדת ישראל. עם ישראל הוא, כלשונו של יצחק ברויאר, "עם התורה"; עם שאין לו קיום בלא תורה. לפיכך הדרישה היסודית מהמתגייר היא התחייבות דתית שלימה. המתגייר ממלא תפקיד חיוני בכינונה של התודעה הפנימית. דרכו ובאמצעותו תתממש הזהות היהודית הנכונה, שבמקרים רבים נשכחה והודרה בשיח הפנימי היום יומי. הזיהוי מאפשר את השכחת הזהות היהודית. יהודי מלידה יוותר כזה גם אם יסטה מהאידאליות היהודית. לפיכך, מטען הזהות היהודית מועתק אל המתגייר, ומכאן החומרה ביחס אליו.
בגבול, באתר הכניסה מתחולל המאבק בין שתי תפיסות זהות יהודיות, ששורשיהן עתיקי יומין: בקצה אחד העמדה הרואה בגוף ובקיום האתני את בסיס הזהות היהודי. בקצה המנוגד, מוצגת האידאליות הדתית שהעם הוא מוצר שלה. לפי התפיסה הראשונה הקיום היהודי-גופני הוא ראשוני, ממנו נגזרת החובה במצוות. לפי התפיסה השנייה, הגר מצטרף לדת ישראל ומשום כך הוא מצטרף לעם ישראל המכונן על ידי התורה.
לפי שתי הגישות, הגר אינו יכול לחבור בנקל לקולקטיב היהודי. ההלכה עיצבה מנגנונים שונים שיבטיחו את כניסתו של הגר למעגלי הזהות היהודיים. שלושה מנגנונים עקרוניים הציבה ההלכה, ובשלב זה אשרטט אותם בקצירת האומר: א. בדיקת רצונו הכן של המתגייר להתגייר. במונחים הלכתיים ההלכה בוחנת אם מניעי המתגייר הם לשם שמיים. ב. בדיקת תודעתו של המתגייר לאופייה של הזהות ההלכתית המחייבת את המתגייר לסגנון חיים מסוים. במונחים הלכתיים, בדיקה זו מכונה "הודעת המצוות" או "קבלת המצוות". ג. התניית הגיור בהתחייבות לשמירת מצוות. לפי הניסוח של הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי יש "אומדנא דמוכח" שהמתגייר לא ישמור את המצוות לאחר גיורו הגיור לא יחול (ראו שו"ת אחיעזר, חלק ג, סימן כו). מנגנון זה התפרש כמימוש של קבלת המצוות. כפי שנראה מנגנון זה, הוא חידוש הלכתי שגרר השלכות מרובות.
(מטות תשפ"ב)
