קבלת מצוות וברית סיני – חלק ד'

בדיון הקודם הצבעתי על קיומם של שלושה מנגנונים להבטחת קידומה של הזהות היהודית: בדיקת מניעי המתגייר, בדיקת תודעתו לאחריות המוטלת עליו ובדיקת מחויבותו לשמירת תורה ומצוות. הפעם נעסוק במנגנון השלישי, המזהה את קבלת המצוות עם התחייבות המתגייר לשמירת המצוות.

יש שלוש בעיות במנגנון זה:

הבעיה הראשונה – מקור החיוב בשמירת התורה ומצוותיה היא בברית סיני, ולא התחייבות אישית לשמירת מצוות; ברית סיני מחייבת כל יהודי לדורי דורות, כולל הגרים. בספר דברים (פרק כט) נאמר: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה'  אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ְה' אֱ-לֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא-לֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (פס' ט-יד). חז"ל חזרו והדגישו: "אין לי אלא אתם, מניין לדורות הבאים אחיכם ולגרים שנתווספו עליכם? שנאמר ולא אתכם לבדכם אלא ואת אשר איננו פה עמנו היום" (תוספתא סוכה, (ליברמן), ז, ח, ובמקבילות). בעל הלכות גדולות מסכם וכותב: "כן מצינו כשהשביע משה את ישראל אמר להם: דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום, שנאמר (דברים כט, יג) ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה, אין לי אלא אותן העומדים על הר סיני דורות הבאין וגרים המתגיירים מנין, ת"ל ואת אשר איננו פה, אין לי אלא מצות שקבלו בהר סיני מצות העתידין להתחדש כגון מקרא מגילה מנין, ת"ל (אסתר ט, כז) קיימו וקיבלו קיימו מה שקיבלו כבר (סימן נב, הלכות שבועות).

בעקבות הנחת מוצא זו כותב הרב נתן בר יוסף, תלמיד הרמב"ן: "מי שנתגייר, […] מיד נאסר באיסורי תורה, מבלי שיאסרם עליו, אלא מחוקי הדין – שכל מי שהוא ישראל נאסר באיסורי תורה ומצווה במצוותיה" (שיטה מקובצת, נדרים יז, ע"א). הרב משה בן יוסף מטראני  מסיק מעמדה זו כי גם תקנות הקהל חלים על המתגיירים: "וכיון שנתגיירו – הם חייבים בכל התורה כולה ואפילו במילי דרבנו […] ועל כרחם יהיו נתפסים בהסכמה כיון שרוצים לדור בעיר ההוא" (שו"ת מבי"ט, חלק אלף, סימן שלז). עמדה זו חוזרת ועולה אצל הרב שאול ישראלי הכותב: "היסוד המכריע בגיור הוא […] הכניסה לכלל ישראל […] כל תוכן הגירות הוא הסתפחות לעם ישראל […] על כן בהצטרף הנכרי מעמי הניכר לעם ישראל הוא נכלל בזה גופא למקבלי התורה במעמד הר סיני, כשם שילד יהודי מצווה ועומד מכח מעמד זה" ("גר שנתגייר כקטן שנולד תוכנו ומובנו", תושב"ע, כט [תשמ"ח עמ' כה -כו]). לאור זאת יוצא שאין היגיון בהתחייבות של אדם שטרם גויר לשמירת תורה ומצוות, בשלב זה הוא אינו חייב במצוות. לאחר הגיור חיובו במצוות נובע מברית סיני, ולא מהתחייבותו האישית!

הבעיה השנייה – בתלמוד נאמר: "מודיעין [=את הגר] מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות (יבמות מז, ע"א). לא סביר שיש תוקף להתחייבות שאינה מבוססת על ידיעה שלימה של תוכן ההתחייבות.

הבעיה השלישית – עמדה רווחת בהלכה מניחה שלנוכרי אסור ללמוד תורה: "ואמר רבי יוחנן: נכרי שעוסק בתורה חיב מיתה, שנאמר: תורה צוה לנו משה מורשה – לנו מורשה ולא להם" (סנהדרין נט, ע"א, ובמקבילות)  אמנם  בספרות ההלכתית סוגיה זו שנויה במחלוקת עד ימינו. יסודה במחלוקת שבין שני חכמים: המהרש"א מתיר "כיון שבא להתגייר, שרי ללמוד תורה" (שבת לא, ע"א). לעומתו ר' עקיבא איגר אסר ודחה את עמדת המהרש"א (שו"ת רעק"א, מהדורא קמא, סימן מא). הרב חיים אמסלם, שאימץ את עמדת רעק"א, מדגיש את העובדה ש"נזכר בגמ' [=מסכת יבמות] רק לשון מודיעין אותו ולא לשון מלמדים, כי באמת אסור ללמד" (הרב חיים אמסלם, מזרע ישראל, עמ' מג-מד). לא סביר להניח, כי במצב שבו אין הכרח מיוחד, ההלכה תקבע על בסיס עמדה אחת. בעיה זו מתחדדת הן לאור מרכזיותה של ברית סיני, ולאור בעיות רבות אחרות בפרוש המושג "קבלת המצוות", שבהן אעסוק בהמשך הלימוד.

(מסעי תשפ"ב)