פרופסור אבי שגיא (מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן)
גיור וזהות יהודיות – חלק י'
בפרק ט' עסקנו בזיקת הגר למורשת היהודית, דרך השאלה: האם גר יכול להתייחס לא-ל כ"א-לוהי אבותינו". הרמב"ם, ורוב הפוסקים, הכריעו כדעת ר' יהודה, שסבר כי אברהם הוא אביהם של המתגיירים, ולפיכך הגר מביא ביכורים ואומר "אבותינו" וכך יכול הוא לנהוג גם בתפילה. לא מדובר כאן בהכרעה פורמלית גרידא, שלפיה: "ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה" (עירובין מו, ע"ב). בענייננו, הכרעה זו מתחייבת: אם גר אינו יכול להתייחס לא-לוהי ישראל כא-לוהי אבותיו, הוא מתנתק לא רק מהמורשת ההיסטורית אלא גם ממעמד הר סיני!
אכן, הרמב"ם קובע: "הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ" (הלכות ביכורים, ד, ה). לפי הרמב"ם הביטוי המקראי: "אב המון גויים" חל רק על מי "שנכנסין תחת כנפי השכינה". קביעה זו אינה מבטלת את ההיבט הגנאלוגי – זרע ישראל. הרמב"ם מבחין בין גרים לבין בנים הריאליים – "ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ", היינו "אע"פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו הגרים חלק בארץ, מפני שבתחילה קודם שנאמר לו כי אב המון גוים נתתיך היתה השבועה וכו' נמצא שלא זכו בה אלא בניו ממש" (כסף משנה, שם). הרמב"ם מבחין בין דיני הירושה, החלים רק על שרשרת היורשים הגנאלוגית-ריאלית לבין ההשתייכות לעם ישראל, שאינה מותנית בהולדה הממשית. הגר הריהו כישראל לכל דבר. הוא מצטרף למורשה ההיסטורית-דתית של העם היהודי כולל מעמד הר סיני.
הגר מצטרף לרגע המכריע של כינון העם היהודי – מסעו של אברהם אבינו לאמונה. הרמב"ם משרטט את הביוגרפיה של אברהם שלמד בכוחות עצמו להכיר "שיש שם א-לוה אחד […] והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא א-לוה חוץ ממנו" (הלכות עבודת כוכבים וחוקות עובדיה, א, ג). אברהם, פעל להנחלת אמת זו לכל באי עולם: "עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה" (שם). פעולה מתמשכת זו להנחלת האמונה השתרשה בעם: "והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב והנלוים עליהם ונעשית אמה שהיא יודעת את ה'" (שם). העם הריאלי, זרעו של אברהם והנספחים אליו נעשו אומה. כפי שראינו, המונח 'אומה' מציין קהילה דתית גדולה, שעניינה עובדת הא-ל. תפיסת הרמב"ם מבוססת על המדרש לפסוק: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה) – "שהכניסן תחת כנפי השכינה; אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום" (בראשית רבה, לט). הגיור של אברהם התבטא בשלילת עבודה זרה. אך רק במעמד הר סיני עבודת הא-ל מתורגמת למערך סדור של נורמות מחייבות: "ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבנו, רבן של כל הנביאים ושלחו. כיון שתנבא משה רבנו ובחר ה'ישראל לנחלה הכתירם במצוות והודיעם דרך עבודתו […]" (שם).
התורה ניתנת לזרעו של אברהם ולנלווים אליהם, משום שהא-ל בחר "בישראל לנחלה". עם ישראל הריאלי, שקדם למתן תורה פילס דרכו לא-לוהיו בכוחות עצמו, ונבחר על ידי הא-ל "לנחלה"; עם זה, הכולל את כל 'הנלוים עליהם' -הגרים, קדם לתורה ולא נוסד על ידי התורה. הוא קיבל את התורה ונעשה לאומה, היינו קהילת מאמינים.
הרמב"ם חוזר על עמדתו באיגרתו לר' עובדיה הגר: "יש לך לומר הכל כתקנן, ואל תשנה דבר אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל כך ראוי לך לברך ולהתפלל" (איגרות הרמב"ם, מהדורת גילת, כרך א, עמ' רלג). לפי הרמב"ם, כל הגרים "תלמידיו של אברהם ובני ביתו הן […] נמצא אברהם אבינו אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו, ואב לתלמידיו, והם כל גר שיתגייר. לפיכך יש לך לומר 'שהנחלת את אבותינו', שלאברהם נתנה הארץ" (שם). הרמב"ם קובע "אין שום הפרש כלל ביננו ובינך לכל דבר, וודאי יש לך לברך 'אשר בחר בנו' ו'אשר הבדילנו' שכבר בחר בך הקב"ה […] ונתן לך את התורה, שהתורה נתנה לנו ולגרים נתנה" (שם). לפי הרמב"ם הגר מצטרף לעם ישראל, שקדם למתן תורה, ולפיכך נמנה על מקבלי התורה. הגר מצטרף להיסטוריה הריאלית של העם, אבל בגבולות ברורים: הוא אינו יכול להצטרף לזרע ישראל הריאלי, לפיכך הוא לא מצטרף לגנאלוגיה הריאלית אלא רק למורשה.
(כי תצא תשפ"ב)
