אמירת הוידוי כ"מכה בפטיש"

הווידוי הוא 'המכה בפטיש' של תהליך התשובה והוא תלוי אדם וחטא, איש איש לפי מעלתו

"כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר: 'איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו'. זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה" (רמב"ם הל' תשובה א, א).

ארבעת שלבי התשובה על פי הרמב"ם הם: עזיבת החטא, קבלה לעתיד, חרטה,  וידוי (רמב"ם הל' תשובה ב, ב). ומה כאשר אין חטא? מה עלי לקבל לעתיד? וממה עלי להתחרט? כאן מגיע הווידוי. על פי הרמב"ם המצוטט לעיל, הווידוי, שהוא מצוות עשה מן התורה, אמור להתקיים לכאורה רק אם יש על מה להתוודות.

התשובה הינה התהליך הקוגניטיבי והווידוי הוא הריטואל, הוא הפרקטיקה של התשובה. "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו", אזי "חייב להתוודות". אין מעשה של תשובה ללא וידוי, ומעשה הווידוי הוא חלק ממעשה התשובה. השורש ש.ו.ב בלשון הרמב"ם צמוד לעשייה (=יעשה תשובה) וגם לשיבה מן החטא (ישוב מחטאו). כלומר: עשיית התשובה בדרך של שיבה מן החטא חייבת להסתיים בווידוי. מהו וידוי זה ומדוע הוא פסגת התשובה?

בתפילת יום כיפור אנו מתוודים בכל התפילות, בנוסח קצר (אשמנו…) או ארוך (=הווידוי הגדול ), ללא שום קשר למעשינו או כמימוש ההחלטה לשוב בתשובה. רוצה לומר, לא יתכן מצב שלאדם אין חטאים ויהי פטור מן הווידוי. ציר ה'בחירה החופשית' הוא הציר עליו אנו נעים ללא הרף בכל נקודת זמן בחיינו. אנו מקבלים החלטות באין סוף צמתים בכל רגע נתון, החלטות, המשנות את מיקומנו על ציר זה. כאשר אנו עולים בציר, אין אנו מנצחים את יצרנו הרע אלא באופן רגעי בלבד. מיד ובסמיכות לכך, מתאזנים שני היצרים באופן שוויוני ומוחלט כדי לאפשר בחירה חופשית משוחררת מכל השפעה, שהרי: "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (בבלי סוכה נב,א). כך מתוארת בחז"ל הפרקטיקה הרוחנית הזו המאפשרת בחירה חופשית בד בבד עם יכולת התשובה באמצעות הווידוי.

היוצא מכך, דווקא בשל הבחירה החופשית, אדם הנמצא במעמד רוחני גדול משל חברו, מחוייב בווידוי על אותם המעשים ברזולוציות גבוהות יותר. עתה סף הרגישות הרוחנית למעשים אלו גדלה. הווידוי הפרטני שאנו מוסיפים לקטגוריה הראשית של החטא, צריך להיות מעתה מבוטא במונחים יותר מבוררים ויותר זכי נפש, כדי להתאימם למצב החטא וכדי לשמור על האיזון המתחייב מן הבחירה החופשית.

כך אני מוצאים תכנים מפורטים יותר בנוסח הווידוי הגדול לר"נ, הנהוג בנוסח הספרדי, לדוגמה: "אָשַׁמְנוּ-אָכַלְנוּ מַאֲכָלות אֲסוּרות. אָכַלְנוּ בְּלא נְטִילַת יָדַיִם. אָכַלְנוּ בְּלא בְּרָכָה תְּחִלָּה וָסוף. אָכַלְנוּ עַל הַדָּם קדֶם תְּפִלָּה. אָכַלְנוּ וְשָׁתִינוּ דְּבָרִים הַצְּרִיכִים בְּדִיקָה מִן הַתּולָעִים וְלא בָּדַקְנוּ וְנִתְחַיַּבְנוּ עַל כָּל תּולָע וְתולָע חֲמִשָּׁה מַלְקִיּות".

מובן כי תכנים אלו ואחרים צריכים להיות מותאמים למעשינו בפועל משני ההיבטים: לא להשמיטם מחד גיסא, ולא להגזים בניסוחם מאידך גיסא. על אף שהם מודפסים במחזור, זו רק ההצעה הסטנדרטית, הבסיס לאמירת הווידוי.  נמצאנו למדים כי הווידוי הוא 'המכה בפטיש' של תהליך התשובה והוא תלוי אדם וחטא, איש איש לפי מעלתו. זו אינה יכולה ואסור לה להיות 'מצוות אנשים מלומדה'. נכון שאין אנו מתוודים על כך שאיננו במעלת משה רבינו מחד גיסא, אך לא לפרוט בשמחה על חזנו מילים קבועות ללא התאמת משמעותן למצבנו, מאידך גיסא.

גם לפירוט הווידוי באמצעות ובסדר אותיות ה-א'-ב' יש משמעות. חטאינו פרושים על פני כל התחומים ואין אות באלפא ביתא שמתחתה לא מסתתר חטא שלנו. זה לא רק אמצעי לזכרון, אלא הודאה בדבר היקף חטאינו.

(וילך תשפ"ג)