ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)אבנר שלו. בן 80, מרמת השרון, נשוי +4, יו"ר יד ושם, תת אלוף בדימוס
מלחמת ששת הימים
לחמתי עם חטיבה 35 בנחל המוצנח ושם נפצעתי. למזלי רק התמלאתי רסיסים בצד הגוף- לאורך היד והראש. הרסיס בראש איתי עד היום. זו הייתה מלחמה קריטית להמשך קיומה של המדינה וזו התחושה שליוותה אותנו שם
מלחמת יום הכיפורים
הייתי ראש לשכת הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר במלחמה, אחרי שנפצעתי במלחמת ששת הימים. חוויה קשה מאוד, שנבעה בעיקר מההפתעה. הייתי עם דדו בחזית, גם תחת אש, וזה לא היה פשוט וגם לא היה צריך להיות. איבדתי לא מעט חברים. לדעתי, לחברה הישראלית חשבון פתוח עם המלחמה. הבירור הציבורי הפוליטי לא נעשה באופן מספק
יהדות
חלק מהמהות ומהזהות שלי. אמנם אני לא שומר מצוות אך אני יהודי בכל רמ"ח איבריי ושס"ה גידיי. בשנות נערותי אימי דאגה שפעם בשבוע יגיע אלינו בחור ישיבה, שלימד אותי גמרא, כדי שלא אגדל להיות אדם מנותק וזה נשאר איתי לכל אורך הדרך. ככל שהתבגרתי הבנתי את עומק החיבור הדרוש בין רצף החיים היהודיים שהיו בגולה ונגדע, לבין החיים היהודיים החדשים במדינת ישראל. השואה גרמה לנו להתרחק מהעולם היהודי הישן. עם השנים, הנטייה שלי לעבר הצד היהודי מתחזקת, אולי בגלל הקיטוב בחברה הישראלית
יד ושם
מוסד נדיר. אחד החשובים הקיימים במדינת ישראל, עבור העם היהודי והאנושות כולה. הוא אוצר אוצרות שאין להם שיעור ומהווה מגדלור לעולם כולו. והוא גוף צנוע מאוד על אף שהוא מציג את התערוכה המעניינת ביותר בעולם
השואה. עדיין מטלטלת אותך?
לאורך הזמן זה נהיה עבורי קשה ומורכב יותר. זה מופיע בחלומות בלילה ויש שאומרים שהעבודה ביד ושם שינתה אותי. אני נתקל באינסוף סיפורים אישיים: עוד ילד ועוד ילדה כישרוניים שהותירו טיפת יצירה וזה יונק אותך פנימה, ולעיתים זה מעל ליכולת הספיגה האנושית. מאידך, זה לא מפסיק לרתק אותי
לעולם לא עוד?
אני לא אוהב את הסיסמה הזו. זו אמירה שטחית ומשמעות השואה מורכבת. אנו כחברה חייבים לחיות חיים נורמליים של יצירה ולצד זאת לפתח את היכולת להגן על עצמנו. אני לא רוצה שהנכד שלי, שהתגייס, יחשוב במונחי שואה. זו זכות לקיים חיים ריבוניים במדינה שלנו, להגן עליה אך עלינו להמשיך ביצירה יהודית פלורליסטית שנוצרת בישראל מידי יום ויום. כל אחד בדרכו צריך לקחת מהשואה את הציווי של המשך הקיום היהודי
השואה ועדות מזרח
חל בחברה שינוי מהותי. התפתחה תודעה לפיה השואה היא חלק מההיסטוריה של כולם. אנו עוסקים ככל יכולתנו במחקר אודות לוב ותוניס כדי שהחברה תכיר זאת כחלק אינטגרלי מהשואה. זה חלק מהזהות הכוללת של ישראלים יהודים גם כשאין קשר משפחתי ישיר
סיפור השואה שהכי ריגש אותי
קשה לשים את האצבע על סיפור אחד. כל חומר הנוגע לילדים- פגיעה, רצח, גבורה- בלתי נתפס בעיני. דמויות של ילדים שהצליחו להתמודד בעצמם מעוררות סקרנות בלתי רגילה בעיניי, אולי זו התמימות של ילדים, היכולת לראות דברים בצורה אופטימית
בני הנוער של היום והשואה
אני מתפעל מהרצון של בני הנוער להמשיך ולהתחבר בצורות שונות כשבעיקר עוסקים בחיפוש משמעות ופחות בפרטים ובעובדות. הם מתעניינים מאוד וכל עוד נושא השואה יישא עבורם משמעויות רלוונטיות זה חיובי מאוד והם יהיו פתוחים לקולות משם. אנו, כדור מנחיל, אחראיים להמשיך ולקיים את השיח הזה, לאפשר נגישות לחומרים, לתת מענה לשאלות ולאפשר להם להתבטא
הביקור הכי מפתיע שהיה ביד ושם
הביקור של מזכיר המדינה האמריקאי וורן כריסטופר. הוא הגיע לביקור ראשון וערך עימי סיור במוזיאון הקודם. במשך כל הסיור שמר על ארשת פנים חתומה ולא אמר מילה. התקשיתי לקרוא את תחושותיו, מצב דיי נדיר אצלנו. בפעם השנייה הוא ביקש להגיע לטקס נטיעת עץ על שם חסיד אומות העולם האמריקאי הראשון שהוכר- וריאן פריי. התעקשנו לשלב מרכיב תכני וערכתי לו סיור. בסיור הזה הוא התעניין מאוד, שאל הרבה שאלות והעמיק, זה היה ביקור שונה מאוד מקודמו
מסתכל אחורה בסיפוק
הגעתי ליד ושם במטרה להעמיק את תחום החינוך ולהקים בית ספר. הייתי נחוש לפתח גישה פדגוגית וחינוכית שונה- השואה לא עוד פרק בהיסטוריה אלא עיסוק בערכים היהודיים והאנושיים הבסיסיים. בית הספר הבין לאומי להוראת השואה שלנו מפתח גישות להעמקת הוראת השואה בארץ ובעולם ונוחל הצלחה יוצאת דופן
