פרדיגמת דמאי והשלכותיה על הגיור בספרות התלמודית – חלק שני

רצון הגר להצטרף לעם ישראל הוא היסוד המכריע, ממנו נובעת התחייבותו במצוות, זאת בדומה לכל יהודי

פרק כ'

בפרק יט עסקנו בפרדיגמת דמאי כפי שמופיעה בתוספתא. פרדיגמה זו מופיעה גם בתלמוד (בכורות ל, ע"ב), והפרשנות שהוענקה לה חשובה לעניינו: כבר רבנו גרשום טען שהטעם לאי קבלת הגר מבוסס על ניתוח מצב האדם המתנה תנאים אלה, ולא על עצם ההתניה על קיום המצוות: "חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. דאמרינן הואיל ואין יכול לעמוד באותו דבר [ודאי לא יעמוד נמי באחרים]" (פירוש רבנו גרשום בכורות ל, ע"ב). ההסתייגות מבוססת על הערכת מסוגלות הגר לשמור מצוות בעתיד ולא על פגם עקרוני. לפי זה יש  התאמה בין פרדיגמת דמאי לבין מעשי הגיור של הלל שגייר גרים שהציבו תנאים לגיור. חכמי התוספות, שמסורות של רבנו גרשום הגיעו אליהם, כתבו:  "ובריש פרק במה מדליקין (שבת לא.) שגייר הלל אותו שאמר גיירני על מנת שתשימני כ"ג ואותו דעל מנת שתלמדני כל התורה כולה ואע"פ שלא היו מתאמצין להתגייר יודע היה הלל בהן שסופם להיות גרים גמורים כמו שעשה לבסוף" (יבמות קט, ע"ב). פרדיגמת דמאי ומעשי הלל מבוססים אפוא על הערכת נכונות המתגייר, להצטרף לעם ישראל ולקבל עליו את זהותו היהודית המלאה. אבל בכל מקרה, הגיור תקף.

תוספתא זו ומקבילתה (בכורות ל, ע"ב) לא נתקבלו להלכה. אכן, רבי שלמה איגר (1786- 1852) כותב: "הגר שקיבל עליו ד"ת. לא מצאתי להפוסקים שהביאו דין זה" (גליון מהרש"א, בכורות ל, ע"ב).  מעט אחריו, רבי יצחק שמעלקיש (1828 – 1905) מחולל תפנית דרמטית. כפי שראינו, הוא מודע לכך כי מפרדיגמת דמאי לא נובע שלילת הגיור, של גר המתנה תנאים. אבל הוא  מבקש להוכיח זאת ממקור תלמודי אחר.

כך שנינו בברייתא: "איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים, דברי ר"מ; וחכ"א: כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח; אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב, אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות שקבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות (עבודה זרה, סד, ע"ב). ר' יצחק שמעלקיש טוען כי מקור זה הוא ראיה לכך שגר המתנה על דברי תורה אינו גר: "שוב מצאתי ראיה ברורה, דאפילו בדיעבד לא הוי גר, דהרי סבירא ליה ל'אחרים' […] דגר תושב הוא שקיבל עליו כל המצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות. ואי סלקא דעתך ד'קיבל עליו חוץ מדבר אחד הוי גר'- אמאי הוי גר תושב? הא הוא גר גמור; על כרחך אף בדיעבד [מי שקיבל כל התורה חוץ מדב אחד] לא הוי גר" (בית יצחק, חלק ב, סימן ק, אות י).

ברם, הקריאה שמציע ר' יצחק שמעלקיש לברייתא אינה מדויקת. לדעתו, הברייתא עוסקת בגר שבא להתגייר והתנה על איסור נבלות, ולכן, כברירת מחדל, עקב אי עמידה בתנאי הגיור, הגר נעשה גר תושב. אבל הברייתא  עוסקת בתנאים לקבלת מעמד של גר תושב ולא בתנאי גיור וכניסה לעם ישראל. היא פותחת  בשאלה: "איזהו גר תושב", ענינה בעיצוב מעמד גר תושב כמעמד עצמאי ולא כברירת מחדל לגיור. עניינה באדם שקיבל עליו את המצוות ללא פרוצדורה של גיור. גר זה, ממיר זהותו ותרבותו, הוא דומה ליהודי, אבל הוא אינו יהודי כי לא עבר גיור.

הרב אלישיב הצביע על בעיה נוספת בדברי ר' יצחק שמעלקש : "הראיה שהביא אינה, דהא ודאי דבקבלת מצוות שקיבל כלול נמי מצוות מילה שהיא מן התורה והיא מצוה כשאר מצוות, וא"כ חלק זה של גירות יש לו, והיינו חלק המילה, אבל טבילה שמעכבת בגר אינה שום מצוה, אלא הכשר הגוי לישראל, וא"כ אפילו קיבל עליו כל המצוות אינו כלול בזה" (הערות הגרי"ש אלישיב, בכורות ל, ע"ב). טבילת גרות אינה חלק ממצוות התורה ולפיכך גר תושב לא יכול לקיימה, ולכן אינו יכול להיעשות גר.

אכן, דברי הרמב"ם חדים וברורים: "ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה אפילו קיבל כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו" (איסורי ביאה, פרק יד, הלכה ח). דברי הרמב"ם ברורים: התניה על המצוות פוגמת במעמד גר תושב אבל לא בגיור. זהו הטעם שפרדיגמת דמאי לא מצויה בספרות הפוסקים. רצון הגר להצטרף לעם ישראל הוא אפוא היסוד המכריע, ממנו נובעת התחייבותו במצוות, זאת בדומה לכל יהודי.

(חיי שרה תשפ"ג)