תוספתא דמאי והשלכותיה לשאלת רצון המתגייר – חלק א

רצון הגר להצטרף לעם ישראל הוא עיקר הגיור, ולא ההתחייבות לשמירת תורה ומצוות

פרק י"ט

מצינו בתוספתא: "גר שקיבל עליו כל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. ר' יוסה בי ר' יהודה אור אפילו דבר קטן מדקדוקי סופרים" (דמיי, [ליברמן], פרק ב, ה). ממקור זה- אותו נכנה "פרדיגמת דמאי"- יוצא לכאורה, שגיור הוא קבלת כל המצוות ללא התניה, ואם התנה "אין מקבלין אותו".

התוספתא מבחינה בין שלב הגיור בו אסור למתגייר להתנות תנאי כלשהו על המצוות לבין גר שכבר התגייר: "גר שקיבל עליו כל דברי התורה ונחשד על דבר אחד, אפילו על דברי התורה כולה הרי הוא כישראל משומד" (פרק ב, ד). משמע ש"גר שנחשד, ואפילו נחשד על כל התורה כולה, אין הוא מסולק מיהדותו, וקידושיו קידושין כמו שמפורש בבכורות [ל, ע"ב]" (ליברמן, תוספתא כפשוטה, דמיי, עמ' 69).

פער זה בין שלב הכניסה ליהדות לבין חברות בקולקטיב היהודי מציג, לכאורה, שני דגמים סותרים לקיום יהודי: גיור הוא הצטרפות לא מסויגת לתורת ישראל. אבל, משנעשה הגר ליהודי הריהו מצטרף לעם ישראל ללא סייג. אכן, פרדיגמת דמאי מופיעה בתוך הקשר העוסק ב"חברות", וכך, לדוגמא, שנינו: "המקבל עליו ארבעה דברים מקבלים אותו להיות חבר, שלא יתן תרומות ומעשרות לעם הארץ, ושלא יעשה טהרות לעם הארץ, ושיהא אוכל חולין בטהרה […] עם הארץ שקבל עליו דברי חברות ונחשד על דבר אחד נחשד על על כולן דברי ר'  מאיר. וחכמים אומרים אין חשוד אלא על אותו דבר" (דמיי, שם, ב-ג).

תוספתא זו משקפת את ההבחנה התנאית, שמקורה בימי בית שני, בין "חבר לבין "עם הארץ", המנוסחת בברייתא הבאה: "איזהו עם הארץ? כל שאינו אוכל חולין בטהרה, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: כל שאינו מעשר פירותיו כראוי. תנו רבנן: איזהו עם הארץ כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית […] אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים, הרי זה עם הארץ" (ברכות מז, ע"ב. לדיון נוסף בהבחנות בין חבר לעם הארץ ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, שם, עמ' 209 -210).

לתפיסה שפרדיגמת דמאי קשורה להבחנה שבין חבר לעם הארץ, יש השלכות על הגיור: פרדיגמה זו משקפת את עמדת ה"חברים", והיא מציגה עמדה קיצונית, שלפיה אפילו גר החשוד על דבר אחד נחשב "כישראל משומד", שנותר חלק מעם ישראל. ברייתא זו חשובה במיוחד, שכן ממנה עולה בברור, כי גר שהתגייר, גם אם יחטא, ויפר את מצוות התורה, לא יפקע גיורו, שכן גרות היא בלתי הפיכה (וראו משפטי עוזיאל, ח"ב, סימו נח; חלק ז, סימן יט, ועוד). הקביעה המתייחסת לגיור: "אין מקבלין אותו", לא זהה לביטוי "אינו גר". גר שהתנה הריהו גר. ההיגיון בקביעה זו ברור: גר שהתגייר הוא כקטן שנולד, אין לו זיקה לזהותו הקודמת: זהותו וזיהויו החדשים הם יהודיים, ולפיכך התניותיו קודם גיורו חסרות תוקף. ר' יצחק שמעלקיס, שבעמדתו נדון בהמשך, חולל תפנית בעניין זה וטוען כי גר שהתנה אינו גר. ברם גם הוא הבין כי זו אינה המסקנה מפרדיגמת דמאי ומקבילתה בבכורות (ל, ע"ב): "ובגמרא בבכורות אין מבואר, רק דאין מקבלין אותו, אבל אולי בדיעבד הוי גר" (שו"ת בית יצחק, חלק ב, סימן ק, אות י).

פרדיגמת דמאי מצויה בפרק העוסק בהבחנה בין חבר לעם הארץ, לפיכך סביר להניח שהביטוי "אין מקבלין" מתייחס לחברים המקפדים על טומאה, ולא היו מקבלים גר מעין זה להיות אחד מהם (ראו עוד גדליהו אלון, מחקרים בתולדות ישראל, א, עמ' 121- 177). אבל  גם הם לא חרגו מהמסורת התלמודית, שלפיה גר המתנה על דברי תורה הוא גר. שכן "אין הגרות תלויה בקבלתו או אי קבלתו, דכל שברצונו להיות יהודי, מכח רצונו זה חלים עליו ממילא כל המצוות, ואין כח בהתנאתו לבטל מעליו חיוב זה" (הרב חיים אמסלם, מזרע ישראל, עמ' יא. לעיון נוסף ראו Avi Sagi and Zvi Zohar, Transforming Identity The Ritual Transformation from Gentile to Jew – Structure and Meaning).

פרדיגמת דמאי חוזרת ומאשרת את העמדה הרווחת, שלפיה רצון הגר להצטרף לעם ישראל הוא עיקר הגיור, ולא ההתחייבות לשמירת תורה ומצוות. החברים יצרו חברה סגורה והציבו כללים לקליטת אחרים לחברותם. אבל גם הניחו שדלת הכניסה לעם ישראל פתוחה תמיד, והעם הוא בסיס הקיום היהודי הריאלי והדתי.

(חיי שרה תשפ"ג)