החלשת כח העמידה

פרעה לא הסתפק בפגיעה פיזית בלבד. הוא מנסה לפגוע גם ברוח העם, בכח העמידה שלו, הוא מבקש לרפות את ידי העם באמצעים שונים

הניסיון לפגוע בעם ישראל על ידי שילוב של טרור פיזי עם החלשת כח העמידה של העם והאמונה בצדקת דרכו, חוזר על עצמו גם בדורנו. הוא לא התחיל בשנים האחרונות. כבר בשנת תרצ"ו כתב עליו ברל כצנלסון (מראשי תנועת העבודה): "היד המשלחת בנו את הפגיון ואת האבן ואת האש היא גם המשלחת בנו את הדיבה ואת העלילה – היד המשלחת בנו את המוות מבקשת לתת לשמצה גם את חיינו ולסלף את האמת שבחיינו, ואנו נתבעים להגן על עצמנו לא רק מפני הפורעים הגופניים כי אם גם מפני הפורעים הרוחניים".

הניסיון הזה, המשלב פגיעה פיזית עם ערעור המורל הלאומי, מלווה את עמנו כבר בראשית דרכו. מוצאים אנו אותו כבר אצל פרעה. על המלך החדש של מצרים נאמר: "אשר לא ידע את יוסף" ושאלו במדרש: "והלא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף? אלא שהיה יודע ולא השגיח עליו וכפה טובתו, ולבסוף כפה טובתו של הקב"ה, שנאמר: 'לא ידעתי את ה', הא למדת שכפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר". משני דברים פחד המלך החדש: מהריבוי הטבעי של העם העברי, אך לא פחות מכך הוא מפחד מפני הפיכתם של המוני בית ישראל ממשפחה לעם מאוחד ומאורגן, ככתוב: "ויאמר אל עמו: הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו". בפני פרעה עמדה האפשרות לחסל את העם בהשמדה פיזית, אבל פרעה בחר בדרך אחרת. הוא הבין בחושו שיש כח עליון המגן על העם מפני השתלטות פיזית, כמו שמדייקת הגמרא [סוטה יא א] ממה שכתוב "נתחכמה לו" בלשון יחיד ולא "נתחכמה להם" בלשון רבים, שפרעה ביקש להתחכם לא לישראל אלא למושיען של ישראל, וכך אמר: "במה נדונם? נדונם באש, כתוב [ישעיה סו טו]: 'הנה ה' באש יבא', נדונם בחרב, כתוב: 'ובחרבו את כל בשר'". לכן אין הוא מסתפק בהשמדה פיזית בלבד אלא משלב עמה פגיעה בכח העמידה של העם. מסיבה זו אין פרעה פותח במלחמה חזיתית נגד העם היהודי, כמו כן אינו פוגע באוכלוסייה המבוגרת, אלא מפנה את מזימתו לחיסול דור העתיד, וגוזר על הילודה: "ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים, אם בן הוא והמיתן אותו" ואח"כ משנה את גזרתו: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". לערער את רצון החיים של העם. וכאן כמעט הצליח פרעה כמו שאמרו במסכת סוטה [יב א] "עמרם גדול הדור היה, כיון שאמר פרעה הרשע 'כל בן הילוד היאורה תשליכוהו' אמר: לשווא אנו עמילין, עמד וגירש את אשתו, עמדו כולם וגרשו את נשותיהם".

פרעה לא הסתפק בפגיעה פיזית בלבד. הוא מנסה לפגוע גם ברוח העם, בכח העמידה שלו, הוא מבקש לרפות את ידי העם באמצעים שונים. את כוונתו זו הוא עושה בתחכום. הוא בא אל בני ישראל בדברי חנופה ונועם, כמו שמתאר זאת המדרש [תנחומא, בהעלותך כג]: "בשעה שאמר פרעה 'הבה נתחכמה' קיבץ פרעה את כל ישראל ואמר להם: בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה, היינו דכתיב: 'ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך' – בפה רך". ובמדרש הגדול מסופר שפרעה נקט בתכסיס זה: "מלמד שנתנו מלבן (דפוס לליבון בתוכה לבנים) תחילה על כתפו של פרעה כדי לשבור לבן של ישראל ויאמרו: ומה פרעה שהוא מלך עסוק במלאכה, אנו על אחת כמה וכמה".

אחר כך הוא משכלל את עבודת הפרך ומחליף את מלאכתם, על האיש מטיל מלאכת אשה ועל האשה מטיל מלאכת איש [סוטה יא ב], לאט לאט הוא מאריך את שעות העבודה "והיה מעביד אותם ביום ובלילה" [שמו"ר יח]. וכשכל זאת אינו מועיל הוא משכלל את ההטרדה, ולא בהגדלת מכסת הלבנים, אדרבא הוא משאיר את המכסה הקודמת: "את מתכונת (סכום) הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם" אלא מטיל עליהם להשיג בעצמם את חומרי הבניין: "לא תוסיפון לתת תבן לעם לליבון הלבנים כתמול שלשום, הם ילכו וקוששו להם תבן". ולכאורה אילו היה פרעה מנצל את ישראל לטובתו היה צריך לתת להם תבן כפול ושיכפילו לו את מספר הלבנים? אבל כוונתו לא היתה לקבל תפוקה מעבודתם אלא לשבור את רוח העם, ביודעו כי הדאגה למצוא את הפרנסה היא קשה לאדם יותר מעבודת גוף קשה. עד שכמעט הצליח פרעה לשבור את רוח העם, כמו שאנו רואים שאפילו את דברי הניחומים של משה הם אינם שומעים, ככתוב: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".

(וארא תשפ"ג)