כרוניקה של עבדות

ביטויי הגאולה בתורה מובעים בפעלים רבי עוצמה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והייתי, והבאתי, ונתתי. כמה אירוני, כנגד ביטויים אלוקיים עצומים אלו, מצבו של עם ישראל במצרים בכי רע. נרפות, עבדות, ייאוש, אבדן זהות, פרוק התא המשפחתי, חומריות גסה, עבודת אלילים וכל מרעין בישין. מה הפלא אם כן ש "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"?
לא קשה לדמיין את המפגש הטעון בין משה רבנו שנראה כמצרי ("איש מצרי הצילנו") לבוש במיטב הביגוד המצרי, דובר רהוט של שפות רבות, איש העולם הגדול שגדל בתפנוקים בארמון פרעה, עם הנציגות של העם המדוכא עלי אדמות. אין להתפלא אם נציגים אלו ראו בו את נציג הממסד הפרעוני ה'רוכב על צרותיהם', כדי לקדם אג'נדה דמיונית אותה הכירו במעומעם מתוך מסורות קדומות שהיו בידיהם.
לשונות הגאולה הנפלאים שרובם (אך לא כולם ) התקיימו מאוחר יותר עוד באותו דור, יזכו לקבל לבוש הגותי, אמוני ואף הלכתי ( ארבע כוסות בליל הסדר) רק בתקופות מאוחרות יותר. לעת עתה התורה אינה מתעלמת מן המצב המנטאלי הקשה ואינה חוסכת בביטויי ייאוש מפורטים למדי. גם אנו כקוראים היודעים את 'סוף העלילה' הדרמטי מחויבים להתחבר מנטאלית לאווירת הייאוש והתקווה הניבטת מפסוקי המקרא ("בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים").
מי 'אשם' ספרותית באווירת הדיכאון? אין לבא בטענות אל פרעה. ככל ראש מעצמה עולמית, יהיה זה בלתי חכם בעליל להרוס את הכלכלה המצרית ביודעין וכמענה לדרישת 'שני זקנים' תימהוניים לשחרר מעבדות מאות אלפי פועלים חרוצים העובדים בתמורה לשום ובצל. הקב"ה אינו הכתובת בוודאי, שהרי הוא הזהיר מראש שזה יהיה המצב. משה הוא רק השליח, הוא 'ממלא הוראות' בלבד. נותרנו עם 'העם'.
מצב רוחנו מפרשות קודמות עדיין נפלא. אנו נזכרים בערגה, התפעלות, ורוממות בסוף הסיפור של יוסף, במפגש של יעקב עם פרעה, ובעיקר בתגובה ההירואית של המיילדות העבריות. הן עמדו זקופי גו מול הממסד הרשע ואף יכלו לו. "וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣א-לֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים".
ועתה- " וַֽיִּפְגְּעוּ֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֔ן נִצָּבִ֖ים לִקְרָאתָ֑ם בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה: (כא) וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם יֵ֧רֶא ה' עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט אֲשֶׁ֧ר הִבְאַשְׁתֶּ֣ם אֶת־רֵיחֵ֗נוּ בְּעֵינֵ֤י פַרְעֹה֙ וּבְעֵינֵ֣י עֲבָדָ֔יו לָֽתֶת־חֶ֥רֶב בְּיָדָ֖ם לְהָרְגֵֽנו ". זוהי תגובה אופיינית לעם של עבדים המשתוקקים לחיות. הגאולה במציאות שכזו היא אוטופיה למחפשים אחר תבן לבנייה.
ודוק, תלונתו של משה כלפי הקב"ה אינה ריאקציה מתבקשת לאחר סירוב פרעה ואף לא לאחר ההכבדה בעבודה. התלונה היא תגובה רגשנית לטענתם של שוטרי העם. הייאוש כאן הא מרוח העם הנכאה. 'מה שרואים מכאן אין רואים משם'. הוא אינו מצליח להדביק את שליחי העם באופטימיות ההולכת ומתבהרת לו משליחותו. ניסיונות אלו עולים בתוהו בפוגשם את המציאות המכוערת והקשה.
מהלך דרמטי זה אינו מתרחש בין לילה. במשך כמה דורות מיישמים המצרים את 'תורת השלבים' להשמדת העם, מהלך שיועתק במלואו על ידי הנאצים ימח שמם וזכרם. תחילה, תנאים מפתים ליצירת התבוללות ולאחר מכן: גזירות כלכליות, עבודת פרך, סימני היכר חיצוניים, הלאמת רכוש, ואיבוד הזהות.
הדרמטיזציה של העלילה מובלטת על ידי תאור דיסוננס בין העבדות הארורה לבין החזון המפעים של המושיע. בשני הקצוות, ההבעה הספרותית קיצונית. לשונות גאולה החלטיים ונפלאים, מאבק הירואי בפרעה ובעבדיו בתחום שבו הם כביכול חזקים, מול אפסות הרוח של העם הנאנק. נדמה שכאשר ברגע השיא, וכמו בכל שיא דרמטי, מתרחש הנס, הניסים והגאולה מתעצמים על רקע המצב הנואש. נדמה כי כל התיאור המקראי נועד להעביר מסר אחד – ההצלה והגאולה היו ניסיים לחלוטין, אין ולא היה הסבר טבעי לסיפור יציאת מצרים, למעט רצון האל לעמוד בהבטחתו לאבותינו הקדושים.
(וארא תשעו)