החושד בכשרים

לפעמים דינה של מערכת יחסים נגזרת אפילו לפני שהחלה, בחוסר נכונות להיפתח אל הלא נודע

המשא ומתן מול פרעה והתנהלות הקב"ה בכלל בפרשת וארא היא תפנית משמעותית מהדרך שבה נפתחה פרשת גאולת ישראל בפרשת בא. בעוד שבפרשת בא הקב"ה שולח את משה אל בני ישראל, הרי שב-וארא השליחות היא אל מול פרעה. על מה שקרה בין עם ישראל ומשה, שגרר את שינוי הכיוון הזה, מעידים דברי משה בתחילת פרשתנו "הן בני ישראל לא שמעו אלי". דא עקא, שזהו המעטה הדק שמכסה על תיבת פנדורה שלמה.

במסכת שבת קובע ריש לקיש "החושד בכשרים לוקה בגופו דכתיב 'והן לא יאמינו לי'" (שבת צז, ע"א). סיפור התפנית מתחיל בכך שמשה חשב שבני ישראל לא יאמינו בו. עמדת הקב"ה ביחס לדברי משה היתה שבני ישראל הם מאמינים בני מאמינים ועל כן משה היה צריך לסמוך על בני ישראל שיאמינו בו ובדבריו. לעומת זאת: "אתה אין סופך להאמין – שנאמר יען לא האמנתם בי" (שם). הקב"ה מגיב למשה, שלא רק שבני ישראל דווקא בעלי אמונה, משה עצמו עתיד למצוא עצמו בעמדת חסר האמונה כשיאמר לימים "יען לא האמנתם בי".

לפיתוח מערכת היחסים העכורה הזו יש הדים במספר מקומות בחז"ל. כאשר התורה מתארת בפרשת כי תשא שמשה מציב את אהלו חוץ למחנה: "וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה" (שמות לג, ח), מסביר המדרש שבני ישראל הביטו בו ודרשו אותו לגנאי: "חמי שוקין חמי כרעין אכיל ושתי מן דיהודאי וכל דיליה מן דיהודאי" (מדרש הגדול, שם; ירושלמי ביכורים). לפי המדרש הזה, בני ישראל מתבוננים במשה הדשן ועב הבשר ומתלחשים שהשמינו שוקיו וכרעיו מהמשכורות המנופחות שהוא לוקח מהם (ראו גם רש"י קידושין לג, ב ד"ה לגנאי). ובמסכת סנהדרין הגמרא מספרת:

"'וישמע משה ויפל על פניו' (במדבר טז, ד) מה שמועה שמע? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר 'ויקנאו למשה במחנה' (תהילים קו, טז). אמר רבי שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר 'ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה' (שמות לג, ז)" (סנהדרין קי, ע"א).

כאן מדווחת הגמרא על חשדות חמורים ביותר. בני ישראל חשדו במשה שהוא מתייחד עם נשותיהן. תיאורי הקנאה "ויקנאו למשה" נשמעים כרמז לפרשת אשה סוטה. משלל המקורות מתברר שהחוויה המשותפת והדו-צדדית שנטבעה ביחסי עם ישראל ומנהיגם היו יחסי אי אימון בסיסיים. כל מעשה של המנהיג התפרש מיידית כפעולה להנאתו האישית, לחילופין, כהתערבות לא לגיטימית בפרטיותם. חוסר האימון הזה לא היה חד-צדדי, ומשה עצמו מתואר כמי שאינו נותן אימון גדול מידי בתוחלת שעשויה לצמוח מבני ישראל.

משה "יודע דעת עליון" וחושד בבני ישראל שליבותיהם אינם מכוונים דיים, וכי עליו לעשות את מלאכת ההנהגה איתם או בלעדיהם. הבעיה המרכזית עליה מצביע ריש לקיש היא שבני ישראל דווקא "כשרים". אנו יודעים שגם משה "כשר", הקב"ה מעיד על כך. הכשרות הזו מעידה כאלף עדים שהיה יכול להיות אחרת. שאפשר היה להתבונן בעין טובה, לבחון את דרכי הפעולה, שהיה אפשר לפתור את הקשיים בדרכים ישירות ובלי בניית מעקפים.

פשט הכתובים במקומות רבים בתורה אינו עולה בקנה אחד עם תיאורי החשדנות ההדדיים ("ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ועוד). אם כן, מה ביקשו חז"ל לומר כשמיקדו את העין שלנו במערכת היחסים החשדנית הזו? יתכן שחכמים ביקשו לומר שלפעמים דינה של מערכת יחסים נגזרת אפילו לפני שהחלה, בדעה קדומה, בחוסר נכונות להיפתח אל הלא נודע. מה שנכון במערכות יחסים בין ציבור ומנהיג נכון שבעתיים בין אדם לחבירו.

(וארא תשפ"ג)