כי גרים הייתם בארץ מצרים

חובת השוויון ואיסור ההפליה מוטלת על היחיד, אך ביתר שאת מוטלת היא על השלטון, לפי שכוחם ושררתם מרובה וממילא גם נזקם עשוי להיות מרובה

עוד טרם הספיק בצקם של ישראל להחמיץ, משארתם צרורות בשמלותם, אבק מצרים עודנו על רגליהם, וכבר הם מצווים: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" (שמות יג, ג).

וכי יעלה על דעתנו שמאורע כה משמעותי ועוצמתי, שאירע אך לפני שעות ספורות, כבר יישכח, עד שיש צורך לצוות על זכירתו?

תמיהה זו קשה שבעתיים לנוכח עשרות מקומות בתורה, שבהם חוזר על עצמו הציווי והחובה ל"זכור" כי היינו עבדים במצרים. עשרות מצוות – לרבות שבת, פסח, סוכות, תפילין, קריאת שמע, ועוד- נקשרו לציווי "זכר יציאת מצרים".

מקצת מהפרשנים תלו זאת בנטייתו הטבעית של עבד שנשתחרר לשכוח – שמא נאמר להשכיח – את תקופת עבדותו. לא אחת, דווקא המשועבד של יום אתמול הופך להיות המשעבד של יום מחר. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של אנשים שעונו וסבלו, אך רק השתחררו מכבלי השעבוד וכבר היו לרודנים עריצים שמיהרו לשעבד אחרים תחתיהם.

מסיבה זו גם חוזרת התורה ומצווה אותנו, כבר בפרשה דנן ולאחריה, על חובת ההימנעות ממעשי הפליה ועל חובת השוויון. כך בפרשתנו, "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" (שמות יב, מט); וכך במקומות אחרים כגון "משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה" (ויקרא, כד, כב); "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (דברים א, ט).

חז"ל כבר עמדו על כך שבלא פחות מ-36 מקומות (ואיכא מאן דאמר ב-46 מקומות, ראו בבא מציעא נט, ע"ב) מזהירה אותנו תורה על האיסור החמור שבאונאת הגר.

וכדי למנוע טעות, או פרשנות מצמצמת, מפרטת התורה במקומות שונים את ביטוייו המעשיים של איסור זה: לא להונות את הגר, לא ללחוץ עליו, לא לעושקו ולא להטות את משפטו. וכמין 'מנטרה', סיסמה החוזרת על עצמה, שבה התורה ונותנת טעם באיסור: "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כג, ט), ומה ששנוא עליך – אסור לך לעשות לאחרים.

בעיוניה, מֵסֵבה פרופ' נחמה ליבוביץ' את שימת לבנו לכך שבכל ארבעת המקומות שבהם משבחת תורה אדם על יראת א-לוהים שבליבו, או מגנה אותו על היעדרה, מכוונים הדברים כלפי יחסו אל ה'אחר': בן עם אחר, בן מיעוטים, והיא מדגישה: "כי יחס זה אל הזר, אל חסר הכוח ונטול החסות הוא אבן הבוחן – אם יש יראת א-לוהים בלב או אין".

איסור אונאת הגר בא בכמה מקומות בצוותא חדא עם הדגשת חובת השוויון. כך, ולא בכדי, דווקא בפרשת "קדושים תהיו": "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו. כאזרח מכם יהיה לכם הגֵּר הגָּר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' א-להיכם", וכך בפרשת משפטים בלשון אחר: "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים".

אכן, בעוד שבפרשת משפטים נזכר האיסור רק בלשון יחיד, "וגר לא תונה", בפרשת קדושים פותח הפסוק בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים: "וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אתו". ללמדנו, שחובת השוויון ואיסור ההפליה מוטלת על היחיד, אך אפשר שביתר שאת מוטלת היא על השלטון, המלוכה והממשלה, לפי שכוחם ושררתם מרובה וממילא גם נזקם עשוי להיות מרובה.

וכך כותב הרש"ר הירש: "כבוד האדם והאזרח וזכויות האדם והאזרח אינם תלויים בייחוסו ובמולדתו וברכושו, ולא בשום דבר חיצוני ומקרי, שאינו מפנימיות מהותו העיקרית של האדם, אלא הם תלויים אך ורק בערכה הרוחני-המוסרי של אישיות האדם. והטעם המיוחד – כי גרים הייתם בארץ מצרים – בא לשמור על הכלל הזה מכל פגיעה… כל אסונכם במצרים היה זה, שהייתם 'גרים' שם, ובתור שכאלה לא הייתם זכאים, לפי השקפת העמים, לאומה, למולדת, לקיום, ומותר היה לעשות בכם ככל העולה על רוחם. בתור גרים הייתם משוללי זכויות במצרים, וזה היה שורש העבדות והעינוי שהוטל עליכם. על כן 'הישמרו לכם' – זה לשון ההזהרה – פן תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם. כל קיפוח של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם – הוא שורש כל תועבת מצרים". וכל המוסיף – אך יגרע.

(בא תשפ"ג)