מאפילה לאור גדול

הן כאן. אחרי 471 יום בשבי חמאס, רומי, אמילי ודורון חזרו אל חיק משפחותיהן. זוהי שיבה שהיא תחילתו של מסע ארוך. אחרי זמן ממושך כל כך של חוסר ודאות ותנאים קשים, הן, והשבים שיגיעו בפעימות הבאות, יידרשו להתמודד עם תהליך שיקום מאתגר. תהליך שאינו מסתכם בשיקום בריאות הגוף בלבד, כי אם גם בריפוי פצעי הנפש אשר לעיתים קרובות הינם שלובים זה בזה. פסיכולוגיות מסבירות על מצבם של החטופים שחוזרים ועל האתגרים השונים הניצבים בפניהם.

פרופ' זהבה סולומון, סא"ל במיל' ופרופסור אֵמֵרִיטה באוניברסיטת תל אביב, כלת פרס ישראל וכלת פרס א.מ.ת. יזמה והובילה מחקר על ההשפעות הנפשיות והגופניות של שבי. המחקר, שנמשך במשך ארבעה עשורים, בחן את שבויי מלחמת יום הכיפורים והשווה את מצבם ללוחמים שלא נפלו בשבי. מתוך מה שידוע על אנשים שהיו בסיטואציות דומות קודמות, ניתן ללמוד (אך לא לנבא) על מצבם האפשרי של השבים במלחמה זאת.

"בשבי אנשים נמצאים במצב שבו אין להם שליטה אפילו על היבטים בסיסיים של החיים", מסבירה פרופ' סולומון. "הם חוזרים ומוטלים למצב, כמו תינוקות, מישהו אחר מקבל את ההחלטה עבורם: מה אוכלים, מתי אוכלים, מתי ישנים, מתי מתקלחים וכדומה. הדבר הזה בעצם מפחית את הכוח של האדם לקבל החלטות סוברניות עבור עצמו. אצל תינוק אלה דברים טבעיים, ובדרך כלל תינוקות בורכו בהורים שהכוונה שלהם היא להיטיב עימם. אז הם מקבלים החלטות שהמטרה היא להיטיב עם הילד. כאן, בשבי, מניעה של שינה, מניעה או מתן של אוכל מאוד בסיסי והשליטה האחרת (של השובים), גורמת להפחתה של תחושת השליטה של האדם על החיים. ככל שהמצב הזה מתמשך, החומרה גדלה והולכת".

"קושי שני הוא הפרדה גדולה מאוד מכל מי שהאדם היה קודם", מציינת המומחית. "קודם היית אדם בוגר, סוברני, עם יכולת לקבל החלטות ולעשות דברים כפי שאתה בוחר. בשבי כל זה נלקח באכזריות די גדולה מהחטוף. חלק מהאנשים נחטפו מהמיטות או ממסיבה. כלומר, בניגוד לחיילים בצבא, לא הייתה להם שום הכנה. כמובן, גם לא הייתה הכנה לשבי או למקום בו יהיו מוחזקים", היא מוסיפה.

פרט לכך, יש סוגיות נוספות בשבי: עם מי השבוי נמצא, האם הוא סובל מהתעללות, ועד כמה היא קשה. גם עניין הבדידות הוא מאתגר. ממחקר שביצעה פרופ' סולומון על שבויי מלחמת יום הכיפורים, פעמים רבות העדיפו השבויים להילקח לחקירות צולבות וקשות שהיו מלוות בהתעללות פיזית – ובלבד שלא יהיו לבד.

"יש כמובן גם את העניין של נשים חטופות", מסבירה פרופ' סולומון. "היו לנו הרבה נשים חטופות במלחמת השחרור, אפילו אישה הרה. בארץ הרבה שנים, ובוודאי בצבא, לא הסכימו שנשים תהיינה בתפקידי לחימה כדי למנוע את הסיכון שהן תיפולנה בשבי. זה נבע בעיקר מהחשש הגדול להתעללות מינית. מצב כזה עלול להוביל ללידת ילדים, וזה מזעזע ובעייתי כי אחר כך הזהות של הילדים האלה היא מורכבת מאוד. זה קרה גם בבוקו חראם – הילדות הניגריות שנחטפו הוכרחו להתאסלם ולהינשא לחוטפים, וזה קרה הרבה מאוד במלחמה ביוגוסלביה. אנחנו מקווים שאצלנו זה לא יקרה".

הנזקים מתפשטים לסביבה

במלחמת יום הכיפורים היו 301 חיילים שבויים. פרופ' סולומון ניהלה את המעקב אחריהם במשך תקופה ארוכה מאוד כאמור, והיא מסבירה לגבי הממצאים מבחינה גופנית ונפשית. גם כאן היא מדגישה שהאמור לא חל על כולם, זה מה שנמצא על שבויים שנחקרו – כלומר אין לנו מידע לגבי החטופים היום.

"מבחינה גופנית, השבויים סבלו מהרבה מאוד מחלות, גם במקרים שבהם לא הייתה נטייה גנטית. הם סבלו גם מתופעות כמו יתר לחץ דם ונטייה לחלות ביתר קלות. מבחינה נפשית, השבויים סבלו משיעור גבוה של תסמונת פוסט-טראומטית, ואם לא מספיק 'כל הטוב הזה', אז גם הייתה להם תחלואה פסיכיאטרית נלווית: יותר חרדה, דיכאון, OCD. ככל שהיו יותר נזקים נפשיים, כך התפקוד שלהם היה גרוע יותר. כלומר, הם התקשו לתפקד בעבודה ובקרב המשפחה".

כמו כן, מתארת פרופ' סולומון קשיים בזוגיות של השבוי, השפעה על בת הזוג של השבוי, שהיא בסיכון גבוה לטראומטיזציה משנית. והדברים אמורים גם על הילדים של השבוי: "כמו אדוות במים, הנזקים הללו לא פוגעים רק באדם עצמו אלא גם בסביבה הקרובה לו, ולכן הם קשים ומפושטים".

"כמו שלא מבקשים מקטוע רגליים לרוץ מרתון, כך צריך להיות גם השיקום הרגשי, החברתי והתעסוקתי של השבויים לשעבר. לאט-לאט, תפור באופן אישי לצרכים שלהם"

לקרוא את השטח

גב' נורית טמסוט, מנהלת מערך עבודה סוציאלית בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד, מסבירה על המצב הנפשי-רגשי המשוערך של החטופות ששבו ארצה, ושל החטופים הבאים שיחזרו. "אנחנו צופים שהמצב הנפשי שלהם יהיה קשה מאוד, במיוחד שהם שהו כל כך הרבה זמן בשבי. זה יהיה שונה ממה שראינו אחרי שחזרו השבים לאחר ה-55 יום. יש מגוון של תגובות שאנחנו יכולים לראות. אנחנו צריכים להיות פתוחים ומוכנים לכל אפשרות: התכנסות בתוך עצמם, בכי, הלם, אופוריה התחלתית. אנחנו צופים שזה יהיה קשה מאוד".

מהו תהליך השיקום הנפשי של החטופים לאחר שחרורם?

"כמובן, תהליך השיקום מתחיל מהרגע שהם יוצאים משם. אנחנו צופים שהשיקום יהיה מאוד ארוך. וכל אחד לפי מה שיצטרך. אפילו לא מדברים על שיקום בהתחלה; מדברים על לקבל אותם, שינחתו, שירגישו בטוחים, שיראו אנשים. מדובר באנשים שיכול להיות שהיו בבדידות קיצונית, לבד עם אנשים עוינים. אז הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להקיף אותם באנשים שהם מכירים באופן אינטימי –הורים, בני זוג, ילדים, חברים, האנשים שהכי קרובים אליהם. דרושים גם מטפלים שילוו אותם בכל צעד, בכל נשימה. שיהיו שם גם בשביל השבים, וגם בשביל לכוון ולהדריך את המשפחות. צריך לברר עם החוזר מהשבי מה הצורך שלו, מה הוא רוצה, איך הוא מגיב, איך הוא מתנהג, מה עושה לו טוב, ויחד איתו ועם האנשים הקרובים אליו, יתאפשר קצת יותר וקצת יותר. מדברים על תקופה ארוכה ומתמשכת".

"למרות הרצון שלנו לחזק ולתמוך – יכול להיות שזה לא נכון בהתחלה. יכול להיות שהשבויים לשעבר יסמנו לכם 'אל תתקרבו', יכול להיות שהם יסתכלו עליכם ויזמינו אתכם עם העיניים"

איך נכון למי שאינו נמנה עם הסביבה הקרובה של החוזר משבי, לנהוג במפגש איתו?

נורית: "אני מאמינה שאחרי שהחטופים יחזרו, יהיו איתם מלווים המון זמן. למרות הרצון שלנו להגיד מילה טובה, לחזק, לתמוך – יכול להיות שזה לא נכון בהתחלה. יכול להיות שהשבויים לשעבר יסמנו לכם 'אל תתקרבו', יכול להיות שהם יסתכלו עליכם ויזמינו אתכם עם העיניים. אי אפשר לתכנן את הדברים האלה. צריך להיות רגישים, מכבדים ולקרוא את השטח".

פרופ' סולומון: "חלק גדול מהאנשים הקרובים נפגעים מעצם הנפילה בשבי או מהחטיפה של האדם. התפיסה שלהם את העולם כמקום בטוח, כמקום קוהרנטי, את האנשים כאנשים טובים – נסדקת ונפגעת מאוד והם חשים עוול וחוסר צדק. חשוב מאוד שאנשים יהיו מודעים  לכוח העצום של הסביבה לתמוך או להרוס. חשוב לא להראות אדישות חלילה, אלא להיפך: להגיב באופן חם ואמפתי, לראות את החטופים ואת המשפחות שלהם, לעשות להם מקום ולכבד אותם".

עצה נוספת שמספקת פרופ' סולומון היא לא "להידחף", אלא לתת למשפחות את הזמן ואת המקום להסתגל למציאות המחודשת בקצב שלהם. "לכל אחד יש דפוסים שונים מאוד, וחלק מהחטופים ירגישו דיסוננס נורא גדול בין מי שהם מרגישים לבין הסטטוס של הסלבריטאי, וזה מאוד לא פשוט. אחד השבויים שחזרו מסוריה, כשהוא הסתכל במטוס על החברים, הוא אמר: 'אף אחד לא חייך'. וכשהם ירדו בשדה התעופה בן-גוריון המתין להם שלט גדול: 'ברוך שובכם, גיבורי ישראל'. הוא אמר שהוא חשב לעצמו: 'בטח מכבי תל אביב ניצחו'. הוא לא הרגיש גיבור, וגם האנשים שיחזרו לא מרגישים גיבורים.

"השיבה מהשבי היא כמו לצאת מאפילה גדולה למקום מואר, אתה לא ממש מבין מה קורה איתך", מוסיפה הפרופסור. "צריך להעניק להם הרבה זמן, סבלנות ושקט כדי שהם יסתגלו מחדש לסביבה שלהם. המעבר מהמנהרות או מהדירות שבהן הם היו מוחזקים, בתנאים לא תנאים, למצב שהם הפכו להיות יקירי האומה זה לא מעבר קל ופשוט, וצריך לבצע אותו לאט. אנחנו צריכים להתאים את עצמנו אליהם, לצרכים שלהם – לא לראיין, לא לשאול, לא להציק. לאט-לאט להחזיר להם את תחושת השליטה, ובכלל להתרגל למציאות החדשה".

מהי דרך ההתמודדות עם פוסט טראומה (PTSD) אצל חטופים?

נורית: "יש אנשים שמומחים במענה בטיפול בטראומה. הם יראו איך להתקדם על פי הצורך של כל אחד. כל אחד יהיה מוקף בצוות, כבר מההגעה לבית חולים – רופאים, אחות, פסיכיאטר, פסיכולוגים, עו"סים, דיאטניות".

נורית מוסיפה כי לאחר סיום הטיפול בבית החולים, דואגים לשבים לצוות עקבי ויציב בקהילה. "החטופים לשעבר ילוו במומחים בטיפול בפוסט טראומה דרך קופ"ח, רווחה וביטוח לאומי, כל מי שצריך לתת את המענה המקצועי, והם יראו איך הם צריכים להמשיך ללוות את האדם שמראה סימנים של פוסט טראומה".

פרופ' סולומון מוסיפה כי במקרה שיש פוסט טראומה אצל שבים, יש להימנע מטיפול בכפייה.  "זו שאלה גדולה כמה זה מתאים לאנשים בשלב הזה, כי טיפול נפשי יכול להיות גם משהו מפרק. בטח לא בהתחלה, ושום דבר לא בכפייה. להגיד לחוזרים: 'כשתרצו, יש לכם אופציה'".

מילת המפתח: לאט

בבואם להשתלב מחדש בחברה ובחיים הרגילים, יתמודדו השבים עם קשיי הסתגלות באופן אינדיבידואלי. נורית מפרטת: "יש אנשים שיבודדו את עצמם ויהיו רק בחיק המשפחה המון זמן. יש אחרים שיכול להיות שיהיה חשוב להם להתחבר ולחזור לאיזושהי עשייה ולאיזושהי פעילות. יכול להיות קשר עם אנשים שהיו איתם יחד בשבי. צריכים פשוט ללכת בקצב שלהם. לווסת אותם, שירגישו בטוחים, שיבינו ויקלטו שהם יצאו מהאימה הזו. זה יכול ללוות אותם זמן מה. כל דבר יתבצע בזמן הנכון, צעד אחרי צעד, אי אפשר לעמוד עם סטופר ולתכנן זמנים – כל אחד עם הצרכים שלו, החוויה שלו. המקיפים אותו ימצאו את הדרך לעשות את מה שהכי נכון והכי טוב והכי משקם עבור החטופים היקרים שאנחנו מחכים להם כל כך. רק שיבואו".

פרופ' סולומון מחזקת את דברי נורית: "ההתמודדות אכן תלויה במצב של כל אחד. לדוגמה, במקרים של פגיעה קוגניטיבית, נניח שהחטוף עסק במקצוע שמחייב כישורים אינטלקטואליים, ועכשיו הוא סובל מבעיות קשות של ריכוז ושל זיכרון – אז צריך לעשות את זה במתינות. כמו שמשקמים נכים פיזית, לא מבקשים מקטוע רגליים לרוץ מרתון. לאט-לאט. זה צריך להיות תפור באופן אישי לצרכים של האדם, כך גם צריך להיות החלק התעסוקתי, ובוודאי החלק של השיקום הרגשי. ללוות בהמון עדינות ורגישות. אין כלל אחד שמתאים לכולם, כי גם התגובות הן אינדיבידואליות והן מאוד שונות. התסמונת הפוסט טראומטית – יש לה אמנם קווים משותפים, אבל גם המון שונות".