פְּסִיכוֹזָה היא מצב המתבטא בליקוי בבוחן המציאות. אדם פסיכוטי יתנהג באופן מוזר, בלתי מובן בשל הפער בין החוויה האישית לבין המציאות.                       

הפרשה פותחת במילים: "…בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (שמות, י', א'). בפרשנות ובמדרש נמצא ניסיונות ומאמצים רבים ליישב את השאלה מדוע הקשיית לב פרעה אינה סותרת את העיקרון של הבחירה החופשית. היטיב לבטא קושי זה המדרש: "… מכאן פתחון פה למינין לומר, לא הייתה ממנו שיעשה תשובה, שנאמר "הכבדתי את לבו" (שמות רבה, י"ג, ג'), כלומר, הכופרים יאמרו שאלוקים, השולל בחירה חופשית מפרעה, אינו נאמן בעצמו לעיקרון השכר והעונש אותו הטביע, ואם כך אין טעם לסור מהרע ולעשות את הטוב. שאלת "הכבדת הלב" העסיקה פרשנים והוגי דעות. יש מי שפירש שאין כל סתירה בין עקרון הבחירה החופשית לבין הכבדת הלב, אדרבא, כדי לשמר את עיקרון הבחירה החופשית יש להראות כי אלוקים אינו מתערב ואינו מונע את חופש הבחירה, אלא הוא מעורר את האדם להמשיך לפעול ולחשוב כפי שפעל וחשב תמיד, מבלי להשפיע עליו. עידוד זה מכונה בפרשה "הכבדת לב". היטיב לבטא זאת בעל האורח חיים הקדוש: "…האם שוטה גמור בעולם שיסבול כל הרעות והצרות ההמה ויכניס עצמו בסכנת נפשות…" (שם, י' ז'), כלומר, הייתה זו סיבה מאת המקום לאפשר לפרעה לטעות ולחשוב שאין בכוחו של א-לוקים להוציאם.

לשאלה מדוע נענש פרעה על אטימות לבו שלא הייתה אלא בגזרת עליון, קיימות שתי תשובות עיקריות, הפוכות זו מזו. האחת, רואה בהקשחת הלב חיזוק הבחירה החופשית. לאחר המכה מתחסד האדם ושב אל ד' מיראת העונש, מאונס ומפחד, לא מרצון ובחירה. הכבדת הלב משיבה את ה"בחירה החופשית" למקומה (עפ"י בעל ה"עקרים" מאמר ד' פכ"ה). השנייה, רואה בהכבדת הלב שלילת ה"בחירה החופשית" כעונש על חטאי העבר, על הקשחת הלב בתחילה (רמב"ם הל' תשובה פ"ו ה"ג ובשמונה פרקים פ"ח). הרמב"ן, לעומת זאת, מבאר כי חיזוק ליבו של פרעה לא רק שלא פגע בבחירה החופשית אלא העבירה למישור אחר. לאחר שבחר פרעה שלא לשלח את ישראל בעודו בר בחירה חופשית וחיזק לבבו מדעת עצמו שלא לשמוע בקול ד', "ואז הקשה ד' את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו… כי בחמש מכות האחרונות גם בטביעת הים נאמר ויחזק ד', כי לב מלך ביד ד' על כל אשר יחפוץ יטנו" (שם, ז', ג'). פרעה לקה בפסיכוזה חריפה, עמידתו האיתנה נובעת מאי יכולת שיפוט ומאי הבנה של מצבו בשל חיזוק הלב הולך אל אובדנו.

הפסיכוזה מתפתחת במהירות ובדרמטיות ללא התראה מראש, מגיעה לשיאה בתוך ארבעים ושמונה שעות או בתוך כמה ימים. ההפרעה מתבטאת במחשבות שווא ובהזיות מכמה סוגים. במשנה נאמר שמי שאחזו קורדייקוס (שיגעון בר ריפוי) לא יכול לגרש את אשתו (גיטין ע' ע"ב).

מהי מחלת הקורדייקוס?

פרופ' יהודה לוי, בהתבסס על דברי הגמרא לפיהם רפואתו אכילת מאכלים בריאים, מבין כי משמע שאין מדובר באדם המוגדר כשוטה, אלא נכנס למצב זמני של בלבול ועירפול. כך משמע מלשון רש"י "שאין דעתו מיושבת" (שם). ההבחנה הרפואית מצביעה על  ירידה חמורה של ריכוז הגלוקוז בדם, הגורמת לשיחרור כמות גדולה של אינסולין הגורם לספיגת הסוכר בכבד. פעילות זו ממשיכה זמן מה גם לאחר שהאיזון הושג, כתוצאה מכך, ריכוז הגלוקוזה בדם יורד מדי, מחסור בסוכר במוח משחרר הורמונים נגדיים העשויים לגרום לסחרחורת, כאבי ראש, פגיעה בתהליכי המחשבה, ובלבול שכלי. תגובה אחרת הנובעת מהפרשת יתר של הורמוני בלוטות הכליות, כוללת זיעה, רעידה, רגשי פחד (אסיא לח עמ' 45-44).

בגמרא נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש לגבי מקרה שבו "אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס וחזר ואמר אל תכתבו אין דבריו האחרונים כלום." כלומר, לאחר שהשתגע האדם שינה דעתו וביטל את שליח הגט. לדעת ריש לקיש, היות שהיה בריא ושלם בשעת הציווי, יכתבו ויתנו גט לאשתו, ואינו אלא כישן, בעוד שלדעת ר' יוחנן כל עוד הוא בשטותו לא ניתן לגרש את אשתו, ורק לאחר שיחזור וישתפה ניתן לחזור ולגרשה (שם).

הרמב"ם מכנה את מי שאחזו קורדייקוס "מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו" (פ"ב מהלכות גירושין). במקום אחר כתב, "ועוד יש שם באדם ארבעה מומין אחרים ואלו הן, החרש, השוטה, והנכפה אפילו לימים רבים, מי שרוח רעה מבעתתו תמיד או בעתים ידועים" (הל' ביאת מקדש פ"ח, הט"ז). מפורש בדבריו שמי שרוח רעה מבעתתו ושוטה, שני מומין שונים הם. מי שבעתתו רוח רעה לא מוגדר כשוטה.

במסכת ברכות מובא שאביו של שמואל כששב מן הדרך לא היה מתפלל שלושה ימים, שטורח הדרך גרם לו לקורדקייקוס ולא יכול היה לכוון בתפילתו (מוריה, אדר -ניסן תשל"ג). ברור שלא מדובר שנעשה שוטה ח"ו מטורח הדרך, אלא שדעתו לא הייתה מיושבת עליו כדי שיוכל לכוון בתפילתו.

(בא תשפ"ג)