מט בשני מהלכים – גם לדמוקרטיה

המצב המשפטי הנוכחי אינו תקין ומחייב רפורמה. אך במקום לתת את התרופה המתאימה לכל מחלה, הורגים את החולה

המט המהיר ביותר במשחק השחמט הוא בן שני מהלכים בלבד. אולם, כדי לעשותו נצרך שיתוף פעולה מהיריב. גם לדמוקרטיה ניתן לתת מט בשני מהלכים, ולשם כך אף לא נזקקים לכל שיתוף פעולה. המהלך הראשון הוא יצירת תשתית משפטית שתעניק למפלגה השלטת כוח בלתי מוגבל תוך נטרול מראש של כל מנגנוני הריסון. המהלך הבא, השני, הוא  ניצולו בפועל של הכוח.

בישראל, שלב המהפכה הנוכחית, שבמכבסת המילים מכונה "רפורמה", הוא המהלך הראשון. עם ביצועו, תהפוך מדינת ישראל למדינת סף דיקטטורית או פאשיסטית. מצופה היה שבראש חזית ההתנגדות למהפכה יתייצב דווקא הציבור הדתי לאומי, כפי שהוא נקרא לדגל לכל פעילות של הגנה על המדינה ודאגה לצביונה. ככל שאין הדבר כך, אות וסימן הוא שמשמעותה החמורה של המהפכה איננה מובנת דיה ויש להבהירה. ברשימה זאת, ובסד מגבלות הפורמט, אבקש לפזר את ענני העשן שאופפים את המהפכה החוקתית ולהבהיר שתחת רטוריקה כוזבת של תיקון עיוותים, מוליכים את מדינת ישראל אל עברי פי פחת שלטוניים.

ייאמר מיד, המצב המשפטי הנוכחי אינו תקין ומחייב רפורמה רחבה. מרבית הציבור סבור בתום לב כי המהפכה המתוכננת היא המענה לבעיות האמיתיות הקיימות, ומכאן התמיכה במהפכה. אלא שניתוח הבעיות ו"הפתרונות" מלמד שבמקום לתת את התרופה המתאימה לכל מחלה, הורגים את החולה.

משטרים דיקטטוריים ופאשיסטיים לא החלו תמיד בתפיסת שלטון כוחנית או בכיבוש. ההיסטוריה  בת זמננו מלמדת כי מדינות דמוקרטיות הפכו לכאלה דווקא תוך שימוש בכלים הדמוקרטיים. השינוי אירע באמצעות שני המהלכים שעליהם דיברנו, האחד יצירת מציאות משפטית המעניקה לשליט כוח בלתי מוגבל וללא ביקורת, והשני, לאחר שמתברר באיחור שהשליט הוא גם רודן, מימוש הכוח בפועל.

מערכת חוקתית בריאה היא כזאת שגם אם יעלה לשלטון אדם בעל נטיות פאשיסטיות או דיקטטוריות, הוא לא יוכל לממש את מאווייו. במדינות שבהן אפשרו לשליט את הרחבת סמכויותיו, גם במחיר ויתור על בקרה ואיזונים, היה זה לאחר שהציבור שוכנע בטעות כי הדבר נעשה לצרכים חיוניים ולא השכיל להבין כי בכך הוא נותן יד להיווצרות מדינת סף דיקטטורית או פאשיסטית. ואולם, באותן מדינות, לאחר שמלאכת החקיקה הושלמה, והשלטון ניצל בפועל את סמכויותיו הרחבות כלפי אזרחיו, היה זה כבר מאוחר מדי.

עלינו למנוע מצב שבו ממשלה תוכל לעשות ככל העולה על רוחה וללא כל בלמים ואיזונים. כך לדוגמה: אם יעבור החוק האוסר על בג"ץ לפסול חוקי יסוד, תוכל הממשלה לקבוע כי כנסת תכהן מאה שנים במקום ארבע שנים, ואז כבר לא יהיה שום גוף במדינה שיוכל למנוע זאת. בתרבות השלטונית הקלוקלת הקיימת במחוזותינו, שבה ממונים בעלי תפקיד לפי קשרים ולא לפי כישורים, ברור לכול מה תהיה דמותו של בית המשפט, כאשר הממשלה תוכל למנות שופטים ללא כל תלות בגוף מבקר נוסף. הוועדה למינוי שופטים איננה רק גוף ממנה, אלא היא גם הגוף המוסמך לפטר שופטים. שוו בנפשכם שראש הממשלה יהיה רשאי להחליט אלו שופטים הוא רוצה לפטר. במבנה הפרלמנטרי שלנו, לראש ממשלה יש רוב בכנסת, וממילא הוא יכול לחוקק כל חוק העולה על דעתו. הוא גם יכול להחליט כי החוק יכונה בשם "חוק יסוד", ובכך ייהנה מחסינות מביקורת בג"ץ.  מעתה ולדוגמה, יוכלו החרדים לנצל את תלות הקואליציה בהם ולדרוש "חוק יסוד מענקי דירות לחרדים". ש"ס תוכל לנצל את כוחה ולדרוש "חוק יסוד שילוש תקציבים לעמותת אל המעיין". ומהר מאוד תהפוך מדינת ישראל לרפובליקת בננות. לדאבון לב, כל חברי הקואליציה מוכי סנוורים מעוצמת הכוח שתיפול לידם, מבלי שהם נותנים דעתם לשאלה להיכן הם מוליכים את המדינה.

את בעיית האקטיביזם השיפוטי ניתן לפתור בשלל פתרונות. לדוגמה: קביעה חוקית שעילת חוסר הסבירות תוכל לשמש רק בתנאים מסוימים. את הטענה שנשיא בית המשפט העליון מכוון את תוצאת העתירות באמצעות שיבוץ יזום של שופטים שהוא מכיר מראש את דעתם בנושא העתירה, ניתן לפתור באמצעות מנגנון קביעת הרכבים רנדומלי. כך ניתן לעבור על כל אחת מהבעיות הקיימות, דבר שנמנע ממני בשל מגבלות הפורמט, ולהביא לפתרונה הנקודתי.

אולם, מציאות שבה השלטון לוקח לעצמו את מלוא הסמכויות, ממנה ומפטר שופטים בעצמו ויוצר חוקי יסוד חסינים מביקורת ככל העולה על דעתו, היא מציאות שכל החרד לגורל המדינה חייב להתייצב מולה ולהתנגד לה. זאת איננה סוגיה של שמאל וימין, זהו עניין לאומי.

(בא תשפ"ג)