ספיר שפרבריש משברים שפוגשים מדינה מבחוץ, ויש משברים שמטלטלים אותה מבפנים. המשבר שבין הממשלה למערכת המשפט שייך לסוג השני. הוא לא נמדד רק בפסקי דין, בחוקים ובדיונים חוקתיים, אלא גם בטון, בשפה, באמון, ובתחושה הולכת וגדלה שכללי המשחק נשברו. המשבר בין בג"ץ לפוליטיקאים – כתבה בשני חלקים: חלק ב'
בחלק א' של הכתבה שטחנו עמדות שונות של נציגים בכנסת – ח"כ אביחי בוארון, ח"כ לשעבר דן מרידור, ופרופ' שחר ליפשיץ, שאמנם אינו בא מתוך הכנסת אך שימש מתווך בין מחנות יריבים ב"צוות הדיקאנים", שניסה לגבש פשרות חוקתיות בתוך אחד המשברים הגדולים שידעה המדינה. הראשון רואה בבית המשפט גוף שחצה את גבולו, השני רואה בו קו ההגנה האחרון של האזרח. והשלישי, כאמור, מבקש לעצור את המאבק עוד לפני שהוא מכריע סופית לאחד הצדדים.
בחלק זה של הכתבה, נאיר את הנושא מזווית של חוקר בתחום המשפט ושל פעיל אזרחי מהשטח.
פגיעה בדמוקרטיה
פרופ’ עמיחי כהן הוא חוקר משפט חוקתי ומשפט ציבורי, מרצה בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, חוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה, ומחבר הספר “מלחמות הבג”ץ”. מתוך המקום הזה, שמחבר גם עיסוק מחקרי וגם הסתכלות על המערכת הישראלית בזמן אמת, הוא טוען שהשינוי המרכזי אינו במעשיו של בית המשפט, אלא ביחס של הדרג הפוליטי לעצם קיומן של מגבלות משפטיות על כוחו.
“מנהיגים ונבחרי ציבור שונים מביעים התנגדות לפסיקת בית המשפט העליון, אך הם מקפידים לקבוע שהם אינם מתנגדים לעליונות החוק, אלא רק לעליונות בית המשפט", הוא מסביר. לכאורה, זו רק מחלוקת פרשנית: לא החוק עצמו, אלא מי מוסמך לפרש אותו. אבל פרופ' כהן מפרק את העמדה הזאת ומראה שבתוכה מסתתרות שלוש קבוצות שונות: הראשונה כלל אינה מתנגדת לבית המשפט אלא לרעיון עליונות החוק עצמו; השנייה חושבת שבית המשפט שוגה בהחלטות קונקרטיות וראוי לשנותו בהדרגה, דרך חקיקה או מינוי שופטים; והשלישית – זו שמטרידה אותו במיוחד – מתנגדת עקרונית להגבלות המוטלות על ידי בית המשפט.
"כאן כבר מדובר באידאולוגיה חדשה, פופוליסטית, שלא משנה איך עוטפים אותה", אומר הפרופסור, "עצם ההגבלות שמטילים שופטים על שלטון נבחר הן אינן לגיטימיות. זה רעיון שמעולם לא היה קיים בדמוקרטיה המודרנית".
פרופ' כהן נזהר מלהציג את בית המשפט כגוף נטול גבולות. להפך, הוא מדגיש שיש גבולות להתערבות, כמו “אי השפיטות המוסדית” ו“חזקת התקינות המנהלית”, ומזכיר שרוב עצום של עתירות נגד הממשלה דווקא נדחה בפועל. בעיניו, האיפוק הוא דו־צדדי: “ככל שהממשלה נוקטת צעדים חריפים יותר, כך ייאלצו השופטים להתערב ביותר מקרים".
גם בנושא חוקה הוא מציע עמדה מפוכחת. "חוקה יכולה למתן מחלוקות", הוא אומר, "אך אסור לתלות בה את כל התקוות. כי אם אין מערכת ערכים משותפת והכרה בצורך להגביל את השלטון, שום חוקה, מפוארת וארוכה ככל שתהיה – לא תעזור".
גם ביחס להפגנות הוא מחדד הבחנה: מול נבחרי ציבור הן חלק חשוב מהדמוקרטיה; מול שופטים, כשהן אישיות ומאיימות, הן מסכנות את עצמאות השפיטה ואת היכולת של עותרים לפעול נגד הממשלה. בעיניו, העובדה שעורכי דין שעתרו נגד הממשלה נזקקו לליווי היא כבר תמרור אזהרה של ממש.
התרומה של פרופ' כהן לדיון היא בכך שהוא מסביר למה התחושה הציבורית היא שמשהו שונה מבעבר. "לא רק משום שיש יותר התקפות על בג”ץ", הוא מסביר, "אלא מפני שבעבר, גם כשלא אהבו פסיקות, עדיין הכירו בלגיטימיות של המוסד ובחובה לציית לו. מה שנשבר עכשיו הוא ההבנה הבסיסית שלמשטר דמוקרטי יש מגבלות".
אם פרופ' כהן מתאר את השבר במונחים של אידאולוגיה, ד"ר רועי פלד מתאר אותו במונחים של נורמה יומיומית שהתהפכה.
"חוקה יכולה למתן מחלוקות, אך אסור לתלות בה את כל התקוות. כי אם אין מערכת ערכים משותפת והכרה בצורך להגביל את השלטון, שום חוקה, מפוארת וארוכה ככל שתהיה – לא תעזור"
"מה שהיה פעם חריג, הפך לנורמה"
ד"ר רועי פלד הוא משפטן ופעיל אזרחי הפעיל בשיח הציבורי סביב עצמאות מערכת המשפט, וכן מרצה בכיר בבית הספר למשפטים על שם חיים שטריקס במכללה למנהל. אמנם אינו פעיל כיום במערכת המפלגתית וגם לא מדבר בשפה תיאורטית מופשטת, אך דווקא מהשטח, מהתבוננות מתמשכת ביחסים בין רשויות, הוא מציג אולי את אחת האבחנות הנוקבות ביותר: אין כאן סתירה בין משבר חוקתי לעימות פוליטי.
"המשבר הוא אמיתי במובן זה שמערערים על כללי המשחק הבסיסיים ביותר", הוא טוען. "אם הכיוון הזה יימשך, אנחנו מתדרדרים לכאוס של ממש ולחוסר יכולת לתפקד יחד כחברה. הוא פוליטי במובן שמה שמניע את מחוללי המשבר בממשלה זה רצון לבסס את כוחם ולהסיר מעל דרכם כל מי שעלול לאתגר את העשייה הפוליטית שלהם".
ד"ר פלד אינו מציג את בג”ץ כמוסד מושלם. “יש לי ביקורת משלי על בית המשפט העליון", הוא מודה, ואף סבור שבנקודות מסוימות יש בסיס לטענה שהוא אקטיביסט מדי. אבל מכאן ועד הצדקת המשבר – המרחק עצום. "בעיניי, גם אם בג”ץ טועה לעיתים, זה עדיין לא דומה למה שקורה כאשר ממשלה מקבלת החלטות לא חוקיות או פועלת בדורסנות שיטתית", הוא אומר. "במקומות מסוימים בג”ץ דווקא נמנע מלהתערב כשצריך, למשל בתחום אכיפת החוק בשטחים. שם הייתי רוצה שבית המשפט ידבר פחות ויעשה יותר – כלומר, יכריע בפחות נושאים, אבל באלה שהוא מכריע בהם יפעל ביותר נחישות ועקביות". הטענה של ד"ר פלד חשובה, משום שהיא שוברת את החלוקה הפשטנית: אפשר לבקר את בג”ץ, ובו בזמן להתנגד לחלוטין לניסיון לשבור את המערכת.
גם בסוגיית “לא נבחר ולא מייצג”, ד"ר פלד מנסה להכניס מידה של מורכבות. הוא טוען שנכון, בג”ץ לא נבחר, “וכך צריך להיות”. לעניות דעתו, זה חלק מן ההיגיון של ביקורת שיפוטית: שיהיה גוף שמגביל את הרשויות הנבחרות כשהן פועלות בניגוד לדין.
אבל גם את טענת הייצוג של הממשלה והכנסת הוא מסבך: "הכנסת מייצגת את רצון מי שבאו לקלפי ביום הבחירות, אך לא בהכרח כל צעד שהיא עושה אחר כך אכן מייצג את רוב הציבור, והממשלה עצמה ודאי לא מייצגת תמיד את הציבור כולו. לכן, בעיניי, השאלה אינה מי 'מייצג' יותר, אלא איזה מוסד נועד למלא איזה תפקיד".
את הסכנה הגדולה ד"ר פלד רואה לא בבית משפט חזק מדי, אלא בממשלה ללא בלמים אפקטיביים. ובמיוחד הוא מזהיר מפני המעבר ממצב שבו אי־ציות לפסקי דין נעשה “בהתחמקות ומתוך בושה” למצב שבו הוא נעשה בגלוי, כהצהרה אידאולוגית וכמקור לגאווה. “מה שהיה פעם החריג – הפך לנורמה", הוא מסכם, ובמשפט הזה טמון כל ההבדל בין עימותים משפטיים שהכרנו בעבר לבין הרגע הנוכחי.
"בעיניי, גם אם בג”ץ טועה לעיתים, זה עדיין לא דומה למה שקורה כאשר ממשלה מקבלת החלטות לא חוקיות או פועלת בדורסנות שיטתית. במקומות מסוימים בג”ץ דווקא נמנע מלהתערב כשצריך"
המחיר הכלכלי של משבר אמון
יש נטייה לחשוב שמשבר חוקתי נשאר בבתי המשפט, בכנסת ובאולפנים. בפועל, הוא זולג מהר מאוד לארנק. כבר ב־2023 בנק ישראל סימן את השינויים המשפטיים והחוקיים כאחד הסיכונים המרכזיים לכלכלה, והזהיר מתרחיש של עלייה בפרמיית הסיכון, פיחות מתמשך בשקל, פגיעה ביצוא וירידה בהשקעות המקומיות ובצריכה הפרטית.
המלחמה כמובן האיצה את הקושי, אבל היא לא מחקה את מה שקדם לה. ה־OECD כתב במפורש שהפגיעה לאחר 7 באוקטובר לא הייתה רק תוצאה של הלחימה עצמה, אלא גם של עלייה בהוצאה הביטחונית ושל פגיעה בהשקעות וביצוא. כשמוסיפים לזה קיטוב פוליטי, מאבק על עצמאות מוסדות, ועימות מתמשך סביב כללי המשחק, מקבלים תמונה שבה אי־ודאות משפטית ואי־ודאות ביטחונית מזינות זו את זו.
במובן הזה, המשבר המשפטי הוא גם סיפור של יוקר מחיה ושל תחושת יציבות. כשהשקל נחלש, כשמשקיעים דוחים החלטות, כשחברות שואלות אם הרגולציה תהיה יציבה ואם מוסדות הביקורת יישארו עצמאיים – אלו לא שאלות תיאורטיות. אלו שאלות שמשפיעות על אשראי, על השקעות, על מקומות עבודה, ועל הקצב שבו המשק יכול להתאושש ממלחמה. ה־OECD אף הדגיש שישראל תצטרך לא רק לבלום אינפלציה ולצמצם גירעונות, אלא גם “להחזיר את המשק לצמיחה יציבה”, בין היתר באמצעות חיזוק השקעות ציבוריות וטיפול ביוקר המחיה.
לכן, כשהמרואיינים בכתבה מדברים על סמכות, על משילות או על בלמים, חשוב להבין שהציבור שומע גם שאלה אחרת: האם בתוך כל זה אפשר בכלל לחיות במדינה שבה כללי המשחק נשארים אמינים? כי בלי אמון במוסדות, גם הכלכלה משלמת מחיר.
כשהמאבק גולש למשבר משטרי
ישראל כמובן איננה המדינה הראשונה שבה עימות בין ממשלה למערכת המשפט מתרחב והופך למשבר עמוק יותר. פולין והונגריה הן שתי דוגמאות בולטות במיוחד מהעשור האחרון, לא רק בגלל עצם העימות, אלא בגלל המחיר המדיני והכלכלי שנלווה לו.
בפולין, עימות ממושך סביב עצמאות מערכת המשפט והמבנה של מוסדות הביקורת הוביל לעימות חריף עם מוסדות האיחוד האירופי. בפברואר 2024 הודיעה הנציבות האירופית על צעדים שיאפשרו לפולין לגשת לעד 137 מיליארד יורו במימון אירופי, לאחר צעדי תיקון בתחום שלטון החוק. עצם הצורך בהחלטה כזו מלמד עד כמה שאלת עצמאות המשפט חדלה להיות עניין “פנימי” בלבד, והפכה לשאלה שיש לה מחיר פיננסי ומדיני ישיר.
בהונגריה התהליך היה חריף עוד יותר. בדצמבר 2022 החליט מועצת האיחוד האירופי להשעות כ־6.3 מיליארד אירו מכספי האיחוד להונגריה, בשל חשש לפגיעה בעקרונות שלטון החוק, במיוחד בתחומי הרכש הציבורי, האכיפה והתמודדות עם שחיתות. המועצה קבעה אז שהצעדים שהונגריה נקטה אינם מספקים כדי להתמודד עם ההפרות שזוהו. גם כאן, הוויכוח על עצמאות מוסדות ועל גבולות הכוח הפוליטי תורגם במהירות להשלכות כספיות ממשיות.
יש גם דוגמאות מורכבות יותר. בהודו, למשל, המתח בין הרשות המבצעת לרשות השופטת סביב מינוי שופטים ועצמאות מערכת המשפט אינו חדש. בדוח של ה־International Commission of Jurists מ־2025 נכתב כי מאז שנות ה-50 ועד היום, עצמאות מערכת המשפט בהודו עוצבה שוב ושוב מתוך מאבק של בית המשפט העליון “להדוף התערבות של הרשות המבצעת” ומתוך ניסיונות של הפרלמנט לערער על עצמאות זו, במיוחד סביב שאלת המינויים. כלומר, גם שם הוויכוח אינו רק על פסק דין אחד, אלא על מי שולט בשער הכניסה למערכת שאמורה לפקח על השלטון.
בארצות הברית, שבה יש מסורת חוקתית ארוכה ויציבה בהרבה, המערכת עדיין מבוססת ברובה על ציות של הרשות המבצעת לפסקי הדין של בתי המשפט. המרכז הפדרלי להיסטוריה שיפוטית מזכיר כי לאורך ההיסטוריה האמריקנית “אמונה חזקה בשלטון החוק” הובילה בדרך כלל לציות משמעותי לצווי בתי משפט, אך במקרים נדירים ומעוררי מחלוקת נרשמה גם התרסה – ואז בתי המשפט נזקקו בפועל לסיוע של הרשות המבצעת עצמה כדי לאכוף את החלטותיהם. זו תזכורת חשובה: גם מערכת משפט חזקה תלויה בסופו של דבר בכך שהשלטון יסכים להיות מוגבל.
ההשוואות הללו לא אומרות שישראל היא פולין, הונגריה או הודו. היא לא. אבל הן כן מבהירות שני דברים: ראשית, שמאבק על בתי המשפט כמעט אף פעם אינו נגמר רק בבתי המשפט; ושנית, שכאשר המאבק הזה נמשך לאורך זמן, הוא נוטה לזלוג אל הכלכלה, אל היחסים הבינלאומיים ואל האמון הציבורי.
מה בעצם נשבר כאן?
כשמעמידים את חמשת הקולות זה לצד זה, מתגלה שלא מדובר רק בוויכוח על פסיקה מסוימת או על ועדה אחת. חבר הכנסת אביחי בוארון מזהה מרד של רוב מודר במוקדי כוח שנותרו, לשיטתו, בידי אליטה ישנה; חבר הכנסת בדימוס דן מרידור מזהיר מפני פירוק הבלמים שבולמים את כוחו של הרוב; פרופ' שחר ליפשיץ מביט על שני הצדדים ורואה אובדן של ריסון ושל יכולת לפשרה; פרופ' עמיחי כהן מצביע על עלייתה של אידאולוגיה שמערערת על עצם הלגיטימיות של מגבלות משפטיות; וד"ר רועי פלד מזהה תהליך שבו מה שהיה פעם חריג ובלתי לגיטימי הופך בהדרגה למובן מאליו.
הסקרים והמחקרים לא פותרים את המחלוקת, אבל הם מראים עד כמה היא עמוקה. הישראלים מאבדים אמון בבית המשפט, אך עדיין לא ממהרים לוותר עליו. הם רוצים מנהיג חזק, אבל גם מצפים לבלמים. הם חוששים לדמוקרטיה, ובו בזמן לא מצליחים להסכים מה בדיוק מאיים עליה יותר: בית משפט שלכאורה מרחיב את כוחו, או ממשלה שמבקשת להקטין את כוחה של ביקורת שיפוטית. גם בעולם התמונה דומה: ישראל עדיין נתפסת כדמוקרטיה, אבל לא באותו אופן שבו נתפסה בעבר.
לבנות עתיד משותף
אולי זו השאלה שמסתתרת מתחת לכל השאלות הגדולות של התקופה: לא רק מי מוסמך, אלא מי מסוגל לעצור את עצמו. כי בסופו של דבר, דמוקרטיה לא מחזיקה מעמד רק מכוחם של חוקים, סעיפים ופסיקות. היא מחזיקה גם מכוחם של ריסון, אמון והכרה בכך שגם מי שניצח אינו כל־יכול, וגם מי שמבקר אינו כל־יודע.
ח״כ אביחי בוארון רואה בבית המשפט גוף שפרץ את גבולותיו ושולל מרוב נבחר את כוחו למשול; וח״כ בדימוס דן מרידור רואה באותו בית משפט את המנגנון האחרון שעומד בין אזרח בודד לבין שלטון ללא רסן; פרופ’ שחר ליפשיץ מזהיר מפני דו־קרב שבו שני הצדדים יאבדו שליטה; פרופ’ עמיחי כהן מתריע מפני שינוי עומק אידאולוגי ביחס לעליונות החוק. וד"ר רועי פלד מזכיר שמה שהיה פעם חריג כבר הפך לנורמה.
ואולי לכן, יותר מכל שאלה משפטית, זו כרגע שאלה של עתיד משותף. אם כל צד ישתכנע שרק הוא מגן על הדמוקרטיה, ולא יישאר אף מנגנון שמקובל על כולם, לא רק האיזון בין הרשויות יישבר. יישבר גם הבסיס שמאפשר לחברה הישראלית להמשיך להתווכח, להכריע, ולחיות יחד תחת אותם כללי משחק.
