ספיר שפרברבעידן שבו קהילות דיגיטליות הפכו לכוח חברתי של ממש, נשים הן שעומדות בחזית ומובילות אותן. בכתבה זו נשמיע את קולן של נשים שמובילות את הקהילות הדיגיטליות הגדולות בישראל ומצליחות לחבר אלפי עוקבות, ליצור השפעה אמיתית ולשנות מציאות
קרן אלאלוף שרעבי היא שחקנית, יוצרת תוכן, אמא לחמישה ונשואה לעידו. לפני תשע שנים הקימה יחד עם רויטל, בת דודתה, את קהילת 'מאמאצחיק', שצמחה להיות אחת הקהילות הנשיות הגדולות בישראל עם 835,000 חברות. מה שהתחיל כעמוד הומוריסטי לאימהות, הפך לבית דיגיטלי שבו נשים מוצאות שפה משותפת, תחושת שייכות ומרחב בטוח לדבר על כמעט הכל.
"כשהקמתי את מאמאצחיק יחד עם רויטל, לא חשבתי במונחים של הנהגה", נזכרת קרן. "לא חיפשתי להנהיג, ולא תכננתי לבנות תנועה או מרחב. רציתי לייצר מקום שבו נשים יכולות לצחוק בחופשיות ולהיות אותנטיות, לצחוק על העייפות, על הכאפות של החיים, על הפער בין מה שדמיינו לבין מה שקורה בפועל".
אבל אחרי תשע שנים מול 835,000 נשים, קרן יודעת שמשהו גדול יותר קורה שם. כשמאות אלפי נשים בוחרות להיכנס מדי יום למרחב שהיא יוצרת, היא כבר לא רק משתפת בדיחה. היא מייצרת שפה משותפת, נותנת לגיטימציה לרגשות, משפיעה על הדרך שבה נשים תופסות את עצמן.
"יש לנו כוח בכל תחום"
"מנהיגות, בעיניי, לא חייבת להיות רועשת", אומרת קרן. "היא לא חייבת להיות פוליטית או אידיאולוגית. לפעמים היא שקטה ויומיומית, נוצרת כשאישה כותבת לי שהרגישה לבד, ופתאום היא מבינה שאינה היחידה. כשנשים מרשות לעצמן לדבר אחרת על עצמן ולהיחשף. כאמור, לא תכננתי להיות מנהיגה, אבל אני מבינה שהשפעה היא אחריות. וכשמחזיקים מרחב שבו כל כך הרבה נשים מרגישות שייכות, אי אפשר להתעלם מהכוח הזה. אני אחראית על תרבות של שיח נשי, וזה תפקיד שאני ממלאת בעקביות ובאהבה גדולה".
ניהול קהילה נשית כל כך גדולה הוא אחריות יומיומית כבדה. קרן בוחנת כל הזמן: האם הנשים בקהילה צוחקות כדי להוריד עומס ולהסיר בושה, או כדי לשחזר את אותו דימוי של האמא המותשת שלא מסתדרת? אותנטיות אמיתית, לדבריה, אינה רק להראות קושי, אלא גם לשקף עוצמה, יוזמה, קריירה ומורכבות. הגבול עובר במקום שבו הבדיחה כבר לא משחררת, אלא מצמצמת את השיח.
"קהילה בסדר הגודל של מאמאצחיק היא כוח חברתי, נשי וכלכלי ממש בכל תחום", טוענת קרן. "ההשפעה לא תמיד מגיעה דרך כותרות. לפעמים היא מגיעה דרך שינוי שקט של נורמות. אני רואה נשים שמקבלות ביטחון לבטא עמדה, לבקש שינוי, להיות כמו שהן ולא להתיישר מול נורמות חברתיות וציפיות מראש".
קרן מודעת היטב שאי אפשר להתעלם מהאלגוריתם, אבל בקהילה עם אחוזי פעילות של 97 אחוזים, החשיפה מגיעה בצורה האורגנית והטבעית ביותר. היא מאמינה שאם יוצרים רק כדי לרצות אלגוריתם, מאבדים את הכנות, את הזהות ואת האמת. קהילה שמבוססת רק על רעש רגעי לא מחזיקה תשע שנים. מה שמחזיק הוא ניהול יומיומי המבוסס על כללים, מסגרת ועקרונות יסוד ברורים לכולן.
אבל מאחורי ההומור יש עומס רגשי אמיתי. "אני אישה רגישה בצורה יוצאת דופן, חשופה לביקורת תמידית, לציפיות, ולעומס של סיפורים אישיים ולעיתים גם לכאב עמוק של נשים שפונות אליי בפרטי, בנושאים כמו דיכאון, משברים זוגיים, בדידות, אובדן או מחלה", מודה קרן. "יש ימים שבהם אני צריכה להיות חזקה עבור אחרות, כשאני עצמי עייפה או עצובה. במלחמה הרגשתי את זה יותר מאי פעם. האתגר הגדול שלי הוא תמיד לשמור על גבול בריא ומאוזן בין קרן הפרטית לקרן הציבורית. לכן, אני מקפידה לטפל בעצמי, בגוף ובנפש, ולקחת הפסקות יזומות. מאמאצחיק הוא מקום של אמון, וזה מחייב רגישות, אחריות והכלה".
בידור, אומרת קרן, אינו ההפך מעומק. לפעמים הוא הדרך להגיע אל העומק. צחוק הוא כלי טיפולי וחברתי חזק, הוא מפרק בושה, מחבר בין נשים ומייצר תחושת שייכות ומשפחה. "קהילת נשים גדולה כמו מאמאצחיק אינה רק מקום לצחוק, היא בית שבו נבנית משפחה עם שפה משלה ותחושה של ביחד. ביחד מזכיר לנשים שכולן עוברות דברים דומים, כולן עושות טעויות, כולן בני אדם בסך הכל", היא מסכמת.
"קהילת נשים גדולה כמו מאמאצחיק אינה רק מקום לצחוק, היא בית שבו נבנית משפחה עם שפה משלה ותחושה של ביחד. ביחד מזכיר לנשים שכולן עוברות דברים דומים, כולן עושות טעויות, כולן בני אדם"
"לא לאגור זו דרך חיים"
תמר מייבום , בת 40 נשואה ואמא ל-2, היא מייסדת "אימהות לא אוגרות" — רשת קהילתית רחבת היקף המונה כ־140,000 נשים, המאוחדות סביב ערכים של סולידריות חברתית, ערבות הדדית והפחתת צריכה.
הרשת פועלת באמצעות הנהגה מבוזרת ומעורבת של כמעט 400 מנהלות קהילה, ומפעילה 360 קהילות ווטסאפ פעילות בארץ ובעולם. יחד, הן מייצרות השפעה כלכלית משמעותית עם חיסכון מצטבר של כ־82 מיליון ששקלים בשנה לקהילה. אימהות לא אוגרות מובילה פרויקטים קהילתיים בשגרה ובחירום. במסגרת פעילותן, הן יוזמות ומארגנות אירועים קהילתיים, ומקיימות שיתופי פעולה עם רשויות מקומיות, בתי ספר והקמה של חנויות יד שנייה קהילתיות, מתוך תפיסה מערכתית השואפת לחזק קהילות, לצמצם בזבוז וליצור שינוי חברתי בר קיימא.
תמר הקימה את הרשת מתוך מקום אישי עמוק. "כשהפכתי לאמא, הרגשתי בעצמי את העומס והמרוץ האינסופי סביב ציוד, קניות וצריכה, ורציתי לעצור", היא מספרת. "ידעתי שחייבת להיות דרך אחרת, ומשם זה נולד".
הפנייה דווקא לנשים לא הייתה מקרית. תמר היא פמיניסטית, ורצתה ליצור מרחב שבו נשים יעזרו אחת לשנייה. הכוח הנשי הוא בעיניה דבר ענק שצריך לתת לו הרבה יותר מקום בעולם. מה שקורה בפועל הוא שנשים מוסרות ומחפשות חפצים, אבל מתחת לפני השטח מתרחש משהו עמוק יותר. נבנית תרבות של נתינה, של אמון, של קהילה. זה כבר מזמן לא רק ציוד; זו תנועה.
"בעיניי, 'לא אוגרות' הוא הרבה יותר מסלוגן. זו דרך חיים", היא טוענת. "אל תאגרי, זה לא רק כי זה תופס מקום בארון, זה תופס מקום בלב ובנשימה. כשאני משחררת חפץ, משהו בתוכי מתפנה. אני ממש נושמת יותר טוב. אני מאמינה שאנחנו חיות בעולם של שפע קיצוני, ושאין צורך לשמור הכל. לשחרר באהבה, וכשצריך – זה יחזור. אני רוצה לעודד נתינה בלי להתחשבן. הערך הזה יותר משמעותי מכסף. הוא קשר, הוא תחושת שייכות, הוא ידיעה שמישהי חושבת עלייך, שאת חלק ממשהו".
את הצורך שמביא נשים לקהילה תמר מזהה כרב-ממדי. יש שמגיעות מסיבה כלכלית, אחרות מתוך מודעות סביבתית, יש כאלה שמחפשות קהילה, ויש כאלה שפשוט רוצות לפנות מקום בבית. אבל בסוף הקהילה עונה על כל הרבדים יחד. מאחורי הצורך החיצוני, יש תמיד משהו עמוק יותר – רצון להרגיש לא לבד, רצון להיות חלק ממשהו שמבוסס על אמון ולא על תחרות.
"מנהלות הקהילה הן הלב הפועם של הרשת", אומרת תמר ומוסיפה: "לפני כמה חודשים ארגנתי עבורן ריטריט של יומיים במלון, וזה היה רגע של הבנה אמיתית. הסתכלתי סביב וראיתי אימפריה שלמה של מנהלות קהילה מקצועיות, כולן מתנדבות, כולן נושאות על גבן מאות סיפורים של נתינה ועזרה. זו הייתה חוויה מטורפת".
היום יש כמעט 400 מנהלות שמובילות את זה בשטח, והתפקיד של תמר הוא לתמוך בהן, להעניק להן כלים, הכשרות, ליווי והתייעצות. אחת ההצלחות הגדולות של הרשת היא, לתפיסתה, הכללים הברורים. יש מי שחושבת שהם קשוחים מדי, אבל בעיני תמר הם המפתח. גבולות ברורים מייצרים מרחב בטוח.
"כשאני משחררת חפץ, משהו בתוכי מתפנה. אני ממש נושמת יותר טוב. אני מאמינה שאנחנו חיות בעולם של שפע קיצוני, ושאין צורך לשמור הכל. לשחרר באהבה, וכשצריך – זה יחזור. אני רוצה לעודד נתינה בלי להתחשבן"
"לא כל שיח מתאים לכל מרחב, וכדי לייצר תרבות של נתינה ואמון צריך מסגרת ברורה", מדגישה תמר. אני משתדלת לזכור שמאחורי כל תגובה יש אישה עייפה, עמוסה, בתוך החיים. אבל אני גם יודעת שאם לא ישמרו על הערכים, זה לא יעבוד. מי שנמצאת בקהילה צריכה לכבד את המרחב הזה".
לפני שנתיים וחצי עזבה תמר את עולם השכירות, והפכה את זה למקצוע. מאז, זו העבודה הכי אינטנסיבית והכי משמעותית שהייתה לה בחיים. לפני כמה חודשים הוקמה עמותה, ועכשיו חלק גדול מהעשייה הוא לבנות תשתיות ארגוניות, להרחיב מקורות הכנסה ולאפשר לעוד נשים להתפרנס מהעשייה הזו. תמר חיה את זה, והמשפחה שלה וחברותיה חיות את זה איתה.
מה שמניע את תמר הוא תחושת המשמעות. הידיעה שהיא עושה משהו גדול בעולם הקטן שלה. ואחת המנהלות ניסחה את זה בצורה שתפסה לתמר ללב: "כשאני אמא לא אוגרת, אני אמא יותר טובה". החזון של תמר לחמש השנים הבאות הוא להפוך את הקבוצה לרשת קהילתית ענקית יותר של נשים ושותפים לדרך, שפועלים יחד כדי להפוך את החיים לפשוטים יותר ואת העולם לטוב ואקולוגי יותר.
שתי הנשים הללו, המנהיגות האלה, קרן ותמר, לא חיכו שמישהו ייתן להן במה. הן גיבשו אותה בעצמן, בנו אימפריה, ואיתן – עשרות אלפי נשים מצאו את הקול שלהן.
