חוק ההתגברות

אנחנו נעים מקוטב לקוטב בכל נושא אבל תמיד חוזרים לשחרור יהודה ושומרון ומה שבא בעקבות כך

"לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת..", "…מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ" (שמות כג, כט-לב). בקריאה ראשונה קשה להחליט האם זו ברכה או עונש. במה שונים זכויותיו של דור ההמשך האמור לכבוש את הארץ וליישבה מדור יוצאי מצרים? מדוע בדור יוצאי מצרים: "הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת ה' אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם!" – ביציאת מצרים, כאן ועכשיו! ואילו בכיבוש הארץ- מעט מעט!

לאושרנו, התורה עצמה מגלה לנו כי זו ברכה- "…פֶּן־תִּהְיֶ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ שְׁמָמָ֔ה וְרַבָּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה". ובכל זאת, הדרא קושיא לדוכתא- מדוע? מדוע שלא יסולקו תושבי הארץ וחיות השדה בבת אחת ובאופן מיידי, התקצר יד ה' מלהושיע?

בדורנו העניין מוקשה אף יותר. בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית המדהימה של הדור האחרון, אנו בני דור האינסטנט, בני דור ה-x  ודור ה- y התרגלנו למיידיות. הכל קורה סביבנו בזמן אמת. תהליכים, משאלות ומשימות הופכות להיות זמינות כאן ועכשיו. בעקבות כך, רוב תחומי חיינו עוברים ראורגניזציה באמצעות 'עדכוני גירסה של החומרה' ו'חינוך מחדש'. אולם, נדמה כי תחום אחד מסרב להיכנע לתופעת 'קיצור הזמנים', התחום הנפשי.

מוצעים לנו אמנם תראפיה ברגע, גילוי עצמותנו בסשן אחד, ומציאת אהבה בשיחת עומק אחת, אבל זה לא מצליח באמת. השינוי בנפש הפרטית או הלאומית אינו דומה ואינו מתרחש משום בחינה בדרך של 'עדכון חומרה'. הבעיה אינה ביכולתו של הא-ל לסלק את החיות או את תושבי הארץ בבת אחת. הבעיה היא ביכולת שלנו להסתגל לרעיון כיבוש הארץ ולבעלות עליה. זו בעיה נפשית של עם שחי עד לרגע הכיבוש כעם של עבדים, (או כעם גולה במשך 2000 שנות גלות ארורות), והוא צריך לסגל לעצמו מעתה גינונים של אדון! אדון הארץ החוקי היחיד!

הארץ עצמה מוכנה 'לתנות עמנו אהבה' אז והיום, ובתנאי שהיא תחוש כי אנו אוהבים אותה באמת. מבחינתה היא מוכנה לוותר על כמה משלבי החיזור, השאלה היא- מה איתנו?! ב- 67, בתוך ששה ימים בלבד היא התמסרה לנו באופן טוטאלי, ומאז אנחנו נמצאים ב'פחד גבהים'. שחררנו את הארץ 'בטעות' ו'שלא באשמתנו', מה שלא נעלם מעיניי ארצנו האהובה! מאז השתנו חיינו הלאומיים לבלתי הכר. אנחנו נעים מקוטב לקוטב בכל נושא אבל תמיד חוזרים לשחרור יהודה ושומרון ומה שבא בעקבות כך. חלקנו מפוחדים, חלקנו שמחים, חלקנו מתלבטים אבל השאלה הזו של 'שליטה בעם זר' 'עומדת לנו בגרון'.

'חוק ההתגברות לנפשנו הלאומית', הוא החוק לו אנו זקוקים היום יותר מתמיד. שהרי, "…מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ". פסוק זה הוא המענה המקראי להתנגדות הפנימית שעשויה להיות לחוק זה. נכון, אין לנו עדיין תשובה משפטית המספקת את האומות, נכון, הבעיה על פניה נראית כבלתי פתירה. מאידך גיסא, יש לזכור כי בדומה לכיבוש הארץ הראשון, התהליכים האלוקיים מבשילים לאט לאט עד לכינונה של מלכות דוד. הפסוק זועק זאת במפורש אם רק נטה את אוזנינו לא רק למילים אלא גם למנגינה.

להערות: hazutg@gmail.com

(משפטים תשפ"ג)