האחריות של המבוגרים בחברה

בעוד העולם סבור ש'העולם שייך לצעירים', בעולמה של היהדות לדורותיה הוטלה דווקא על הזקנים, מתוקף גילם, סמכותם, ניסיון חייהם וחכמתם, אחריות גדולה וכבדה, לשמש כמורי דרך, מעוררי השראה, מצפן ומגדלור לדורות הבאים.

כך ידריך משה רבנו את העם לפני מותו עם מי להתייעץ וממי ללמוד- 'זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ'.

כך יאמרו לנו חכמים בפרקי אבות: "וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן".

כך בפרשת השבוע הקרובה משפטים, בזמן מעמד הר סיני, יאמר משה לזקנים- 'וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה..'– תהיו קשובים, רגישים ונגישים לעם, לשאלותיו ולצרכיו.

הזקנים הם גורם בין דורי משמעותי המתווך בהעברת המסורת, המורשת המשפחתית והלאומית, כמתואר בפרקי אבות: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרהּ ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים...".

אחריותם של הזקנים בימי חולין ושיגרה, מתעצמת שבעתיים בימי משבר, שם הם נדרשים לגלות תעצומות נפש וכוחות ערכיים ומוסריים כדי להנהיג את הדור בשעותיו הקשות.

בתקופת משבר קשה של העם במדבר סיני, כאשר משה לא יכול יותר לשאת את משא העם וכובד האחריות עד כדי כך שהוא אומר לה': "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי… הָרְגֵנִי נָא הָרֹג', נותן לו ה' כיוון ופיתרון לבעיה: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל… וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ".

החובה המוטלת על בני האדם לכבד ולהדר פני זקנים, לשמוע בקולם ולהיוועץ בהם כדי ללמוד מחכמתם ומניסיונם, מטילה על הזקנים אחריות מוסרית וחברתית גדולה.

הנביא ישעיהו אומר בדברי התוכחה שלו: "ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו".

על כך שואל התלמוד – "אם שרים חטאו זקנים מה חטאו?". במילים שלנו- מה אתה רוצה מהזקנים? במה הם אשמים שהשרים חוטאים? למה ה' בא אליהם בטענות, הרי הם לא עשו רע?

עונה על כך התלמוד במילים נוקבות ורלוונטיות לדורות עולם: 'אלא אימא [אמור.. מדובר ..] על זקנים שלא מיחו בשרים".

על הזקנים הייתה החובה להשתמש בכוחם המוסרי כדי למחות כנגד שחיתויות ועוולות. זה מה שמצופה מהם לעשות. ואם הם יישבו מן הצד בשעות הקשות ולא ייקחו אחריות, על זה בדיוק נאמר 'ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ'.

במגילת איכה, כאשר רוצים לתאר מציאות של ניכור וחוצפה מדברים על היחס לזקנים: "פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ… זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ", וההיפך מזה, כאשר רוצים לתאר מציאות של שמחה, אושר, נחת וגאולה, שוב התיאור הזה יעסוק בזקנים: "… עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים".

הזקנים – היחס אליהם מצד אחד, ואחריותם על הדור, מצד שני, הם הפרמטר לחוסנה של החברה.

דווקא בעולם של היום, שהכל מהיר, קצבי, כאן ועכשיו, ודווקא במציאות של אתגרים ומשברים, החובה להיוועץ בזקנים, בניסיון חייהם ובחכמתם גדולה כפל כפליים, ובמקביל אחריותם של הזקנים לנעשה משמעותית וקיומית מאד לחוסנה ומוסריותה של החברה.

מילותיו של הסופר והמשורר, חתן פרס ישראל לספרות אליעזר שטיינמן [1892-1970], מן הראוי שיהדהדו באוזנינו:

'קול עולל בעריסה// קול תינוקות של בית רבן// קול המון העם בשווקים// קול תשואות של הצוחקים במשתאות// קול התורה// קול הוללים// קול תרועת המנצחים בקריות// קול נואמים ומטיפים על הדוכנים.

אך בלי קול הזקן בלחשו// לא באנו בסולם הקולות במלואו//

לחש הזקן הוא העמוק שבקולות// לפי שהוא בוקע ועולה מתוך עמקי השנים// והוא העליון שבהם,//כי הוא רוכב על נחשולי הנסיונות'.

(משפטים תשפ"ג)