בית ד' או בית עבדים?

הדיבר הראשון מעשרת הדברות "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ,ב), משמעותו כראש ושורש לכל המצוות, היינו מצוות האמונה ביחודו ית', כפי שמסביר זאת רש"י באומרו: "לפי שנגלה בים כגיבור מלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים […] הואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו שתי רשויות הן, אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים" (רש"י על אתר). כוונתו לומר, שמי שנותן לנו את התורה – הוא הוא מי שהוציא אותנו ממצרים, דהיינו, שאי אפשר להפריד בין מהלך ההיסטוריה ובין ההתנהגות ההלכתית ומי שעושה זאת כאילו אומר בפועל "שתי רשויות הן" אף על פי שמצהיר מהפה ללחוץ "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד".

תוכן הדיבר מודיע לנו שאי אפשר לאדם להיות עבד ד' בעוד שהוא משועבד לרשות אחרת. לכן אפשר לפרש אותו כך: היות והוצאתי אתכם מבית עבדים, אתם כעת חופשיים ופנויים לעבודתי.

דבר זה יאפשר לנו להבין מדוע פרשת משפטים מתחילה דווקא בעניין עבד עברי (חשוב כאן ההסבר על עניין העבד העברי, כיון שבעוד בימינו מובן שרואים את מושג העבד באור שלילי, עלינו להבין שאין מושג זה זהה בימינו למשמעותו בתורה. שהרי ודאי שמצב בו אדם נמכר לעבד בעל כורחו הינו מצב שלילי. אך לא בכך מדובר בתורה (וחשוב להזכיר שצריכים אנו להיזהר מלפרש את הנאמר בתורה לאור איך שאנו משתמשים בלשון העברית בימינו, שהרי לשון הקודש בה משתמשת התורה אינה תמיד זהה במשמעותה לעברית המדוברת). העבד בו מדובר בפרשתנו הינו עבד סוציאלי, כלומר אדם שאין לו במה לפרנס את עצמו, ונפל וגנב ואין לו במה להחזיר את גניבתו. אין אנו מושיבים אותו בבית סוהר (מקום בו מגנב קטן ייהפך לפושע גדול), אלא מנסים אנו למצוא דרך בה גם יתקן את דרכו, אך בד בבד יחזיר גם את חובו; על כן אדם כזה שגנב ואין לו במה להחזיר את גניבתו, "יימכר" לעבד לאותו אדם שממנו גנב, כלומר יעבוד אצלו עד אשר יחזיר את חובו. במילים אחרות אנו רוצים לעשות לו רה-אביליטיזציה והוא הינו כשכיר, רק שאינו יכול להתפטר מעבודתו, עד אשר ישלם את חובו. על בעליו מוטלות חובות רבות בקשר אליו ואסור לפגוע בו ואדרבה הינו קודם לאדונו בדברים רבים. בדרך זו מחזירים אנו לאדם את כבודו וכן משיבים אותו לחברה מתוקנת.

נזכיר קודם נקודה הלכתית: עבד עברי פטור ממצוות עשה שהזמן גרמן, שהרי זמנו קנוי לאדונו. כמו שמפרשים על הפסוק "וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ" (שמות כא, ו), אוזן ששמעה על הר סיני: 'כי לי בני ישראל עבדים', והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע (רש"י על אתר).

אם נשים לב לכתוב בתורה בענין העבד העברי, נווכח שעיקר הענין איננו עוסק לא בחובות העבד לאדונו ולא בחובות האדון לעבדו, אלא דווקא בתהליך ותנאי שחרורו וכאמור בחומרת סירובו של העבד להשתחרר. אם כן, אפשר לומר שפרשת משפטים מקבילה במצוותה הראשונה לדיבר הראשון: מה הוא ית' הוציא אותנו מעבדות לחירות, במימד ההיסטורי, כך עלינו לפעול במימד המוסר החברתי להוצאת העבד העברי לחופשי חינם, בתנאים שיאפשרו לו לרכוש לעצמו את כבודו האבוד, כבודו שנאבד ממנו לא בגלל היותו עבד, אלא בגלל הנסיבות שהביאו אותו למצב זה, דהיינו  שנכשל בשימוש שעשה בחירותו.

כי יש לתמוה על כך שהדבר הראשון שהתורה אומרת לנו אחרי יציאת מצרים ומתן תורה, הוא שיהיה מצב כזה שבו אדם יימכר לעבד. בין גנב שאין לו ממה לשלם את קרן גנבתו יימכר על ידי בית דין ויעבוד תמורת חובו עד מקסימום שש שנים, ובין מי שאינו מסוגל לפרנס את עצמו ואת משפחתו או ירד מנכסיו וכדי לחלץ את עצמו ממצוקתו הוא מוכר את עצמו (ובשני המקרים חייב אדונו גם בפרנסת אשתו ובניו של העבד).

רואים אנו מכאן שאין לתורה אשליות: יציאת מצרים ומתן תורה הן התחלתו של תהליך ארוך וקשה, שדרכו, על האדם לשחרר את עצמו אחרי שהקב"ה עשה עבורו כביכול מחצית העבודה בהוציאו מעבדות לחירות בבת אחת, כדי ללמדו את הדרך כביכול, כפי שבעל מלאכה מראה לשוליה המתלמד איך עושים, ואחר כך אומר לו "עכשיו תורך, תתחיל מההתחלה ותעשה את הכל בעצמך".

כל העניין מתחבר גם עם פתיחת התורה בפרשת בראשית. ישנו פירוש של הגר"א מוילנה שאמר שכל חמשה חומשי תורה  כלולים בספר בראשית, וספר בראשית כלול בפרשת בראשית, ופרשת בראשית כלולה בפרק הראשון, ופרק הראשון בפסוק הראשון והפסוק הראשון במילה בראשית ומילה בראשית כלולה בבי"ת של בראשית. נמצאת כל התורה כולה כלולה בבי"ת של בראשית. האות בי"ת רומזת על כך שהתוצאה של בריאת העולם היא שיש עכשיו שנים בעוד שעד עכשיו היה רק אחד. תוצאת בריאת העולם היא הזולתיות, בין אם במישור של בין אדם למקום ובין במישור של בין אדם לחבירו, ותפקידו של האדם הוא להתמודד עם הבעיות הנובעות מהזולתיות (עיין בכתביו של הפילוסוף היהודי הצרפתי עמנואל לוינס ז"ל בנושא). אם הוא מצליח, עושה הוא על ידי כך את העולם לבית ד'. ואם הוא נכשל, הופך הוא את העולם לבית עבדים. ואין שום אפשרות אחרת. אין באמצע, ואין כאילו, לא אולי ולא אבל.

עד יציאת מצרים, סדרת כשלונותיהם של בני האדם הביאו את העולם להיות בית עבדים. היה צריך שהאנושות תדע לאן מובילים מעשיה. ואותו העם, צאצאי האבות, היה צריך לדעת זאת מבפנים כדי לדעת כנגד מה נלחמו אבותיו ומה הוא האתגר המוטל לפניו. לכן, הדבר הראשון שאומר לו הקב"ה, הוא כביכול: בהוציאך מארץ מצרים, הוצאתי אותך מאותו המצב שבו הבי"ת של בראשית הפך להיות בי"ת עבדים. המשימה, אמנם, היא לבנות את בי"ת השם, לזאת באה אחר כך פרשת תרומה. בין פרשת מתן תורה לפרשת תרומה, פרשת משפטים (שהיא האחרונה של השובבי"ם) מפרטת את מבחר המצבים הבעייתיים של החברה כשכללי המוסר נפגמים. אלו הם המצבים שעל האדם להתמודד איתם ולפתור אותם, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כדי שידעו שאין דרך אחרת: כשכל הבעיות המפורטות בפרשת משפטים תפטרנה, העולם יתוקן ויהיה הוא בי"ת השם. ועד אז, צריך גם קודם כל משכן ואחר כך בית מקדש  במקום אשר בחר ד' לשכן שמו שם, שישמש כמעבדה או תבנית של ההרמוניה, וגם כאמצעי לכפרת העוונות, כדי לתת את הזמן הדרוש להגיע להצלחה.

וידוע היטב שלפני אור בוקר, כשכבר נכבה אור הכוכבים אך אור השמש טרם בקע, נדמה שהחושך כסה את העולם וכך גם לגבי גאולתם של ישראל שהזמן הקודם לה הוא חושך גדול ושהגאולה היא כאיילת השחר שמנצנץ אורה (לפי הירושלמי ביומא ג, ה"ב). "וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי ג,א).

(משפטים תשפ"ג)