נר חנוכה כבתה אין זקוק לה

הראי"ה בספרו "עין איה" מסביר את ההבדל שבין נר שבת לנרות חנוכה לא רק בתחום המעשי אלא גם לסמלים שכל אחד מהם מייצג: נר השבת מורכב בשני חלקים משמן ופתילה – השמן מסמל את התורה כמו שאומרים במדרש (ויק"ר פר' ג): "ואין שמן אלא תורה" ואילו הפתילות המאפשרות לשמן להאיר מסמלות את המצוות המביאות את אור התורה למציאות הממשית. באורה הזו שנר השבת מסמל אין מקום לפשרות, לכן בהדלקתה צריך להקפיד שגם השמנים וגם הפתילות יהיו באיכות משובחת, כדי שיאירו יפה ויתמידו בהדלקתם. ואכן עם ישראל הצליח לשמר את אור התורה והבטחת התורה "כי לא תשכח מפי זרעו" נתקיימה בעם ישראל גם בשעותיו הקשות. אלא, שבימי נדודיה בגלות, על ידי התערבותה בין הגויים נשמעו בבית יעקב דעות רבות הנשאבות מחכמת האומות והיה חשש שמפני השפלות הלאומית יימשך היהודי אחרי הדעות המפורסמות בין אומות העולם ששעתן מצלחת אבל אינן יותר מאשר "אומדנות ונטיות לב אנוש", והן עלולות למשוך אחריהן רבים ולהרחיקם מגבול ישראל. וכאן עומדת בפני חכמי הדורות הדילמה איך צריך לנהוג עם התופעה הזו, האם להתעלם ממנה או אדרבא למצוא לה סמך גם מהמקורות שלנו? על כך כותב הראי"ה: "אם לא היו [הדעות המתחדשות] כלולים באור תורה היו רבים מחלושיי הדעות נסוגים מאחרי תורת ה' בשביל הבלי נכר. על כן יד ה' הכינה לשמור כללות האומה שיהיה פנים בחכמתה ליתן מקום גם כן לאותן הדעות המפורסמות ומוצלחות בשעתן". אבל הפתיחות לדעות המפורסמות שבאומות העולם והמוצלחות בשעתן אינה יכולה להיעשות בקלות דעת אלא לתת להן מקום במרחב החיים הדתיים בזהירות רבה, ואנו מסכימים לאמץ אותן רק כדי להגן על חלושיי הדעת מפני זרמי הזמן. על כן עלינו להתנהג עמן בשתי מגבלות: האחת, "כבתה אין זקוק לה" – אין עלינו החובה לשמר אותן בכל מקרה, ולכן כאשר יכבה אורן (כלומר שוב לא יהיו מקובלות במרחב הציבורי) אין אנו זקוקים עוד לקיים דבריהם. והמגבלה השנייה: "אסור להשתמש לאורה" – שגם כאשר אנו נותנים מקום לדעות המחודשות בשעתן, חלילה להסיק מהן מסקנות להתנהגות מעשית ולשלוח יד במעשים שהם לפי התורה ולשנות אותם לפי רוח הזמן. אלא יש להשתמש בהן רק בתור רעיון המעורר ומניח את הדעת לשעה. את הרעיון הזה לומד הראי"ה מנרות חנוכה: שאנו משתמשים בהדלקתם גם בשמן שאינו צלול וטהור ובפתילות שאינן מושכות אחריהן את האור, מפני שנרות חנוכה הם נרות שעה, שאנו עושים זאת זכר לניצחון היהדות על ניסיון היוונים להשתלט ולכלות את התורה והמצוות מישראל.
את הרעיון הזה של הראי"ה על נרות חנוכה יש ליישם גם במציאות ימינו. כך היה בעבר כאשר ה"סוציאליזם" שטף את העולם ורבים מצעירי ישראל נמשכו אחרי מחשבת הסוציאליזם שכבשה גם אותם, ואז כתשובת המשקל היו רבים מחכמי ישראל שהוכיחו לאותם צעירים שאת מה שהם מבקשים יוכלו למצוא במחנה ישראל וגם בתורה יש רעיונות סוציאליסטים כמו השמיטה וכדומה, וכל זאת כדי שאותם צעירים לא ינטשו את עמם ותורתם לגמרי. ואחר שהסוציאליזם פשט את הרגל תפסה את מקומו ה"דמוקרטיה" ואבירי הסוציאליזם של אתמול הפכוה היום לחביבת הציבור, [והגם שלא כולם מעלים אותה על נס. די להביא את אשר כתב ביומנו (חלק א, 21 ביוני 1895) ד"ר בנימין זאב הרצל, את הדברים הבאים: "אני מתנגד לדמוקרטיה, מפני שאיננה יודעת מדה, הן כשהיא מהללת והן כשהיא מחללת ומביאה לידי פטפוטי פרלמנט, ולסוג המכוער של פוליטיקאים רודפי בצע . . . הדמוקרטיה היא שטות מדינית היכולה להתקבל רק על לב ההמון בשעת התרגשות של מהפיכה"]. כוונתו של ד"ר הרצל היא שה"דמוקרטיה" יכולה להיות נשלטת ע"י "פוליטיקאים רודפי בצע" שהשיגו את שלטונם בדרכי רמייה, שקנו שלטון בכסף, ואחר קבלת הכוח הם מתכחשים להצהרות קודמות שלהם ולעשות בשם "הדמוקרטיה" ככל העולה על רוחם, ולפעול בניגוד לדעת שולחם.
עם זאת, כדי לא להרחיק את חסידי הדמוקרטיה המקובלת היום בציבור, יש למצוא לה סמוכים במקורות היהדות, כדי לא להרחיקם. אך גם כאן עם כל הפתיחות הזו יש לנהוג גם בה בשתי ההסתייגויות של נר חנוכה: א. "כבתה אין זקוק לה" כלומר אם ביום מן הימים גם היא תתחלף ובמקומה תבוא שיטה חדשה שתהיה חביבת הציבור, אז אין אנו זקוקים לשוב לשקם את הדמוקרטיה ולהשיבה לקדמותה. ב. כל עוד הדמוקרטיה שולטת בדעת הציבור "אסור להשתמש לאורה". כלומר אין לעשות בה שימוש מעשי, להסיק ממנה מסקנות מעשיות הסותרות או מתנגדות לאורה של תורה – אלא רק לקחת ממנה את החיובי שבה ולאמצו באותה שעה, מבלי לפגוע בשום הלכה או עקרון של התורה. (מקץ תשע"ח)