נס קרה לנו

"ויהי מקץ שנתיים ימים"
המתח שמסביב לחג החנוכה יכול לשמש דוגמא נהדרת לוויכוח שבין יהודיות לישראליות. האחת, שואבת את עיקר כוחה מהמסורת היהודית. השנייה, מבקשת להסתמך על ערכי הלאומיות המערבית. אבל רגע. בואו נתחיל בפרשה.
דורשי רשומות ביקשו להעמיק את הקשר שבין פרשת מקץ לבין חג החנוכה. בין שתיהן קשר עמוק: את פרשת מקץ קוראים כמעט תמיד בחג החנוכה. רבי יהושע בועז לבית ברוך, ממגורשי ספרד, דרש את המילה "שנתיים", שבפסוק הראשון שבפרשה, "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים", כך: שמאל, נרות, תדליק, ימין, מזוזה". בספר "הגיונות אל עמי" כתב הרב עמיאל, שחלום שבע הפרות הרזות האוכלות את שבע הפרות השמנות, אינו מקרי, אלא מלמד ש"ישראל שהיו כחושים ודלים ורזים בלעו את פרות הבשן הבריאות והשמנות, ולהורות כי התכלית אינו בפרות הבשן, אך עיקר העונג הרוחני בתורה ובחכמה, אשר היא סיפוק נפשי. על כן נלחמו החשמונאים במסירות נפש".
אט אט התפתח אתוס הרואה בחג חנוכה חג המבקש להדגיש את ניצחון הרוח. במידה רבה, זהו המסר הכללי של הפרשה. יוסף, האיש שנמכר לעבד, עומד מול פרעה, שליט עולמי עתיר כוח, ובעזרת חלומותיו מנהל את הממלכה. חג החנוכה הפך לחג של אורה זו תורה. נס פך השמן עמד במרכזו. החנוכיה הפכה לסמלו המרכזי. יהודה המכבי וגבורת החשמונאים לא תפסו מקום מרכזי במורשת החג. טבעי שעם הנמצא בגלות ידגיש את הנס הרוחני. על רקע זה כתב ברל כצנלסון: "גדול כוחה של שכחה והשכחה בהיסטוריה העברית… אפילו גבורת החשמונאים המתקוממים לא זכתה להיאצר ולהישמר בספר עברי מקורי, וזכרה נצטמצם בשמועות מקוטעות ונתגלגל בנס פך השמן".
חובבי ציון גאלו את יהודה מתהום השכחה והפכו את חג החנוכה לחג המכבים. את ספרו 'מדינת היהודים' מסיים הרצל במילים: "אשר על כן אני חושב כי יקום דור חדש ונפלא מקרב בני עמנו. דור המכבים יקום ושב לתחייה".
ביאליק כתב את "למתנדבים בעם", בו קרא ל"בני המכבים" לבוא לעזרת עמם. ובפואמה שלו ב"עיר ההריגה" שכתב ביאליק אחרי פרעות קישינב, רמז באירוניה ל"בני בניהם של המכבים" שנסו מנוסת עכברים.
כבר ב– 1910 החלו תלמידי הגימנסיה הרצליה לפקוד את קברי המכבים במודיעין לרגל חג החנוכה. דוד יודילוביץ', מייסד בית הספר העברי הראשון בראשל"צ, חידש את נשפי חג החנוכה בבית ספרו. וכך החלה להתפתח מסרת אחרת, המבקשת להדגיש את גבורת החשמונאים, את נס המלחמה ולא את נס פח השמן.
הקצנה יתירה של המחלוקת נוסחה בתמציתיות על ידי המחנך והמשורר אהרון זאב, לימים, קצין החינוך של צה"ל בשירו הידוע אנו נושאים לפידים: "נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -/ פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ./ לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,/מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת/ הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ. / נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -/ פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. / בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם -/ וַיְּהִי אוֹר!"
העימות הרעיוני שבין "על הניסים" ל"נס לא קרה לנו" זועק.
ואצלנו? אנחנו, בני הציונות הדתית, תלמידי בית מדרשו של הראי"ה, זכינו לאחד את נס פך השמן וגבורת החשמונאים. אנחנו לא צריכים לבחור בפרשנות אחת מהשתיים. אנו רואים את אור הנרות המאירים בעזרתם של לומדי תורה ואת גבורת חיילי צה"ל המגנים עלינו החירוף נפש. יודעים אנו לקרוא דרור לארץ, אך בה בעת לשאת תפילה. ספרא וסייפא, תורה ועבודה. יודעים אנו להפוך את הרוח לחומר ולהעלות את החומר למדרגת הרוח. זהו ייחודיותו של חג החנוכה בבית מדרשנו. (מקץ תשע"ח)