מיד ושם להר הרצל

בשנת תשי"ג (1953) הוקם מוסד יד ושם, אתר הזיכרון הלאומי לשואה ולגבורה. השביל המחבר בין הר הרצל ליד ושם נחנך בניסן תשס"ג (אפריל 2003), לציון שישים שנה למרד גטו וורשה ולגבורת ההתנגדות היהודית לנאצים בתקופת השואה.

פרשת השבוע פותחת במילים "אשה כי תזריע וילדה זכר", מילים המתארות את תהליך ההיריון והלידה ומיד עוברת לנושא נגע הצרעת "…אדם כי יהיה עור בשרו שאת או ספחת…והיה בעור בשרו לנגע צרעת" (ויקרא י"ג, א'- ב'). סמיכות פרשות אלו קשה להבנה. לכאורה היציאה מן הרחם לחיים שונה מאד מנגע הצרעת הנתפס כמוות, שכידוע, מצורע נחשב כמת (נדרים ס"ד ע"ב), כנראה בגלל העובדה שהוא היה מורחק ומנודה. נראה שמגמת התורה להפגיש שני קצות החיים, את היולדת המביאה שמחה וחיים לעולם במחיר כבד לעצמה, עם המצורע שבמעשיו ניתק עצמו מן החברה האנושית ובזה מסמל כל אדם מת, בגלל שגזֵרת המוות נגזרה על המין האנושי בשל חטא.

"חבלי משיח" מתוארים בנביא כמו "חבלי לידה", "כמו הרה תקריב ללדת, תחיל תזעק בחבליה, כן היינו מפניך ד'" (ישעיה, כ"ו, י"ז). החשש מפני הקושי המלווה את התהליך מביא כמה מחשובי חכמי התלמוד לבקש שלא לחיות באותה תקופה, "ייתי ולא אחמיניה" (יבוא ולא אפגשנו) (סנהדרין צ"ח ע"ב). את אחד הביטויים העזים של הקשר הזה שבין השואה לבין התקומה, הקשר הדתי העמוק, ההכרחי, ביטא הרב יוסף דב סולובייצ'יק במאמרו 'קול דודי דופק'. הרב היה מגדולי היהדות בדור שאחרי השואה שידע לבטא דברים לעומקם. הרב דן בתגובה הקולקטיבית שלנו לשואה. המסקנה היא שאין לנו לנסות לחפש תשובה לשאלת הרע ברמה הלאומית. במקום זה, עלינו להתאמץ בכל כוחנו בכיוון של בניין ויצירה.

המסע שמתחיל בבקעת הקהילות, עובר ונוגע בקרונות המוות בדרכן אל מחנות ההשמדה, בנס המרד שהונף בגטו, בספינות המעפילים החותרות אל המולדת, בגבורת מתנדבי הישוב שצנחו להציל נפשות מן התופת, ולבסוף בחלקת גדולי האומה, מקום מנוחתם האחרונה של ראשי המדינה ומנהיגיה.

'קול דודי דופק' מקורו בדרשה שנישאה ביום העצמאות של מדינת ישראל בשנת תשט"ז.(1956)  המאמר פותח בתיאור השואה, "לפני שמונה שנים, בעצם ליל-בלהות מלא זוועות-מאיידנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי-גז וכבשנים, בליל של הסתר-פנים מוחלט, בליל שלטון שטן-הספקות והשמד… הא-ל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים וייסורי-גיהינום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה עטופת-אבל, נולדה מדינת ישראל!". המאמר מתאר שישה גילויים משמעותיים בהקמתה של מדינת ישראל. (דברי הגות והערכה, עמ' 9-55).

באותה שנה, שנת 1953, נקבעו שלוש צפירות, הראשונה בערב יום הזיכרון, שנייה ביום הזיכרון עצמו, ושלישית, צפירה המסיימת את יום זה. צפירה זו בוטלה בשל קולות שביטאו אי נוחות וביקורות שהופנו כלפי הצפירה כתופעה שמדגישה את המעבר החד מיום הזיכרון לחג העצמאות.

הדפיקה החמישית של הדוד היא אולי החשובה ביותר. בפעם הראשונה בתולדותינו הפתיעה ההשגחה את שונאינו בתגלית המרעישה, שדם יהודי אינו הפקר! אסורה היא הנקמה כשאין לה מטרה, זכותו האלמנטרית של האדם באשר הוא אדם להגן על עצמו. ברוך שהחיינו לזמן הזה, שיהודים יש בכוחם – בעזרת ד' – להגן על עצמם! המעבר הזה ממצב של חוסר אונים, למנטליות אחרת, למצב שעם נלחם, הוא לא מעבר פשוט. לאחר 2000 שנה של גלות, לעבור למצב של כח לוחם, זה מעבר קשה מאוד. לקום בתוך גטו ורשה ולהחליט שנלחמים, אל מול צבא רצחני בצורה נוראית ביותר שאפשר להעלות על הדעת. עצם העמידה על נפשם הם הניצנים של התקומה. מהבחינה הזו, יום השואה כהקדמה ליום העצמאות הוא הדבר הנכון ביותר, הוא המוטיבציה לקום ולהשיב מלחמה.

הרב יואל בן נון פירש בשם אביו ז"ל את המילה 'עִם' "וילחם עם ישראל ברפידים", כהתקפות ממארב לפי התיאור בדברים במעבר ים סוף, "וַיזַנֵב בְּךָ כל הנֶחֱשָלים אחריךָ, ואתה עָיֵף ויָגֵעַ…" (כ"ה), אבל מול התקפות עמלק – עם ישראל נלחם לראשונה כעם בן חורין, "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" (שמות י"ז, ב').

לחימה 'ב' פירש כלחימה חזיתית!  הרב צבי יהודה בספרו 'נתיבות ישראל', מסביר שהחידוש הגדול של יום העצמאות, שבגינו אנו אומרים הלל, אינו קשור לניצחון במלחמה. ביום זה התגלה בעולם משהו חדש ומיוחד, עם ישראל קם והכריז על עצמאותו. מנהיגי העם, שנאספו במוזיאון תל אביב, גילו כוחות גבורה ועוז רוח בשם כל עם ישראל, קמו והודיעו בפני כל העולם על הקמת מדינת ישראל, לעם ישראל ישנה מדינה משלו. זוהי גבורה מסוג אחר, לא מסירות נפש או גבורת מלחמה, אלא גבורה לאומית, גבורה המבטאת שינוי בעם ישראל, ביום העצמאות נפסק שיעבוד המלכויות, תם עידן הגלות, עם ישראל לא נתון עוד לרחמי הגויים, יש לו מדינה משלו. אנו לא אומרים הלל על ניצחון במלחמה, אלא דווקא על הופעה ייחודית של גבורה לאומית זו.

(יום העצמאות תשפ"ג)