פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
בנוהג שבעולם, חגיגות יובל – וגם חצאי יובלות למיניהם – הן סיבה למסיבה. כך, ביובלו של אדם, וכך מקל וחומר ביובלה של מדינה.
בסופה הכרונולוגי של תורת משה (ארבעת החומשים הראשונים, למעט החמישי שבהם, ש"מִשְנֶה תורה" הוא) עומדים בני ישראל ערב הכניסה לארץ. משה רבנו מורה אותם על דרך חלוקת הנחלות, וריחה המְשַכֵּר של אדמת ארץ ישראל, על הריה ועמקיה, עציה ופירותיה, כבר נישא באוויר.
ואז, בפרק האחרון במדבר (תרתי משמע, ספר במדבר פרק לו), מופיעות פתאום בנות צלפחד ותובעות גם הן את חלקן בנחלות. משה רבנו, "עצב נבו" לו, שרואה את הארץ מנגד אך אליה לא בא, אינו יודע מה להשיב להן והקב"ה מצווהו לתת להן נחלה.
אכן, התורה אינה מסתפקת בתיאור זה, אלא מוסיפה פרטים על מעמד נחלתן בשנת היובל: "וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן" (לד, ד).
מו"ר הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", שהשבוע חל יום פטירתו, העמידנו באחת משיחותיו ליום העצמאות (התפרסמה בעלון שבות בוגרים 11, ונמצאת במרשתת באתר ישיבת "הר עציון") על מילה אחת, זעירה, ש'נחבאת' בפרשה זו. מילה קטנטנה, שתי אותיות בסך הכל, שכמידת קטנותה – כן גדלותה.
אִם יהיה היובל!
"אִם" זה עשוי להתפרש בפנים שונות במקרא. כך, למשל, בפירושו לפסוק "ואִם תקריב מנחת ביכורים לה' " (ויקרא ב, יד), מפרש רש"י: "'אִם' משמש בלשון 'כי' [=כאשר], שהרי אין זו רשות".
מכאן, שלדעת רש"י אף "אם יהיה היובל" יכול להתפרש לא כתנאי, בלשון שֶמָא, אלא 'אִם', לשון "בָּרִי", ברור וודאי: "כאשר יהיה היובל לבני ישראל", כאשר יהיה, ובוודאי כך יהיה.
הרב ליכטנשטיין הסב את שימת הלב לכך שהרמב"ן נטה לדרך אחרת, והיא דרך ה"שֶמָא": "ואפשר גם כן כשאמר 'ואִם תקריב מנחת ביכורים' – [אזי] כן תעשה, כאומר: "אִם יביאך ה' אלקיך אל הארץ" – [אזי] 'וקצרת את קצירה', כי ירושת הארץ – בתנאי יזכרנה להם. כמו שאמר (דברים יא, כב-כג): " כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ' לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בו. וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם, וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם".
הווי אומר: לדעת הרמב"ן אין כל ביטחון שהקב"ה אכן "יוריש את כל הגוים" מלפנינו או שבני ישראל יירשו את ארץ ישראל. הדבר תלוי במעשיהם: "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת".
ודוק: לא רק שמירת "המצווה הזאת", של יראת ה', והיא מִצווה שבין אדם למקום, אלא "אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת", "כל" – לרבות הכל, גם מצוות שבין אדם למקום, גם מצוות שבין אדם לחבֵרו ובין אדם לחֶבְרָתו.
מאורעות השנים האחרונות, וביתר שאת מאורעות החודשים האחרונים, מבית ומחוץ, העמידונו פעם נוספת על שבריריותה של מדינת ישראל. מגפת הקורונה, איום הפצצה האיראנית, איומי החמאס והחזבאללה, שרשרת הפיגועים המתמשכים, והשסע הלאומי, כל אלה מוסיפים ומזכירים לנו, תמידין כסדרם ומוספין כהלכתן, שקיומנו כאן תלוי על בלי-מה.
כך היה וכך, כנראה, גם יהיה. בשעת ההכרזה על הקמתה היו בארץ ישראל כשישים ריבוא יהודים, מוקפים בעשרות מיליוני ערבים שקמו עליה לכלותה.
לא הכל יודעים, אבל במהלך המלחמה נהרגו 5,677 מאנשי היישוב. 4,762 חיילים נפלו במערכה ו-915 אזרחים נספו בפעולות איבה. אנשים, נשים, זקנים וטף.
ב-33 מקרים לפחות נפלו שני אחים מאותה משפחה (דוגמת אפרים וצבי גובר הי"ד, שעל שמם נקרא המושב "כפר אחים" ואִמם, רבקה גובר, הייתה ל"אֵם הבָּנִים"). במקרים נוספים נפלו אבות ובניהם או שני בני זוג.
היו אלו האבדות הכבדות ביותר שסבלה מדינת ישראל במהלך מלחמותיה – כאחוז(!) מבין תושביה היהודיים של ארץ ישראל (רק לשם השוואה ושיבור האוזן, באחוזים שווה מספר זה בימינו לכ-90,000(!) חללים מכלל תושביה היהודיים של מדינת ישראל).
עד כדי כך, שכמעט ואמרו באותם ימים, רחמנא ליצלן, כי "אין בית אשר אין שם מת". אחד מכל כ-100 תושבים נפל חלל במערכה.
בחסדי ה' כי גברו עלינו, קמה המדינה ויכלה לאויביה. עיון בתולדות ישראל, על אורותיה וצלליה, שלל הישגיה וכישלונותיה, מלמד עד כמה גדול הנס.
אכן, כפי שהדגיש הרב ליכטנשטיין, " 'ואם יהיה היובל' – פשוטו כמשמעו. חגיגת שנת היובל אינה דבר המובן מאליו. היא אינה מציאות טבעית וצפויה ש'זורמת עם הזמן'. היא מגיעה בחסדי שמים, מצד אחד, ויוזמה אנושית, מצד שני.
'ואם יהיה היובל' – הוא יהיה לבני ישראל. במידה מסוימת, בזכות 'בני ישראל'. מתנגדי הציונות ידעו לומר שבמעמד הר סיני נאמר 'במשך היובל – המה יעלו בהר'. רק משֶיִישמע קול שופרו של משיח בעולם, 'המה יעלו בהר'. לעומת זאת, הרוח, המסר והייעוד של הציונות לכל גווניה, ובוודאי אלה של הציונות הדתית, הם שההיפך הוא הנכון: רק אם קיימת נכונות ומסירות נפש אמיתית להיות מן 'העולים בהר', נזכה לב'משוך היובל'. היובל לא יגיע מעצמו. הוא טעון השקעה, התמסרות ציבורית ולאומית ומסירות נפש אישית".
"בשנת היובל הזאת תשובו". שנת היובל היא גם הזדמנות לממש את 'זכות השִיבה".
השיבה אל ערכי היסוד של כבוד האדם. השיבה אל ערכי הצדק והיושר, של "שדות חוזרות לבעליהן ושחרור עבדים". והשיבה אל עקרון היסוד של הערבות ההדדית: "ואיש אל משפחתו תשובו". ההכרה בכך שלמרות כל המחלוקות והמריבות, כולנו עַם אחד.
וכמאמר הפזמונאי: "כי כולנו, כן כולנו, כולנו רקמה אנושית אחת חיה. ואם אחד מאתנו, הולך מעמנו, משהו מת בנו -ומשהו, נשאר אתו. אם נֵדע, איך להרגיע, איך להרגיע את האֵיבה, אם רק נֵדע. אם נֵדע, אם נֵדע להשקיט את זעמנו (אם נֵדע להשקיט), על אף עלבוננו, לומר סליחה. אם נֵדע להתחיל מהתחלה".
חג עצמאות שמח!
