אצלנו לא למדו על יום העצמאות

מדי פעם שואלים אותי אם אני חוזרת בתשובה. ואני עונה שלצערי לא. זאת אומרת, בעיקר לשמחתי גדלתי על שפת באר התורה והמצוות, אבל יש בזה גם חיסרון, מי שגדל על שפת באר, לא מספיק להיות צמא. ההכרות שלו עם מצוות אמנם טבועה בעצמותיו אבל הוא פחות מתרגש ממנה, חידושי תורה יכולים ליפול לו מהפה תוך כדי פיהוק- לעומת מי שמתוודע לתורה בגיל מבוגר יותר כשכבר עומד על דעתו ויכול לראות בה דברים שמי שגדל בתוכה לא רואה.

רק בחג אחד אני מרגישה עדיין קצת חוזרת בתשובה למרות שעברו כבר הרבה שנים. ביום העצמאות. תמיד ביום העצמאות היה חופש מבית הספר, כי זה חוק במדינה, אבל חיבור ליום הזה? ליום הקודם לו יום הזכרון? את זה הכרתי רק שנים אחר כך. אני זוכרת את עצמי מתווכחת עם המורה בכיתה י"א על משמעות יום הזכרון, היום אני מבינה שהיא לא היתה חלק מחברה ששולחת את בניה לצבא, לא הבן שלה, לא של השכנות, החברות והגיסות, לא היה שום חייל חרדי אז בכל המעגלים שלה, אז ממילא יום הזכרון בהגדרה רחוק ממנה יותר. היום אני גם מבינה שבכיתה י"א הייתי מוכנה להתווכח עם המורה על הכל, ובגלל שגדלתי בתוך בית יעקב אבל מסגרת הבית והמשפחה המורחבת שלי היתה ציונית הרבה יותר, תמיד היה לי על מה להתווכח. אוח, זה היה כיף.

חוץ מלהתווכח על יום הזכרון, לבקר בני דודים שכן עשו מנגל ביום העצמאות ולצפות איתם בחידון התנ"ך היה חלק ממסורת שהצטרפתי אליה. לא כי כל כך התעניינתי בחידון התנ"ך כולו אלא כי זו "מסורת היום" ומסורת כמו מסורת עושים גם אם לא כל כך מעניין, חוצמזה, שזו היתה הזדמנות לראות טלוויזיה ובדור שלי כשלא היו מסכי פלאפון אישיים ולא היה אינטרנט שיכלת לבחור במה לצפות, שמחנו לראות כל דבר שזז על המרקע, כולל חדשות בערבית.

כמה שנים אחר כך הזמין אותי ר' ליום העצמאות אצלו בישוב. זה היה מרגש, כי הוא היה בחור דתי לאומי קלאסי ולא 'חרדי בכל מיני וריאציות' כמו הבחורים שהכרתי עד אליו, זה היה מרגש כי נסענו לישוב חדש בעומק יהודה ושומרון, הוא נהג במהירות בכבישים מתפתלים כדי להגיע "בזמן הדלקת נרות", מרגש כי כשהגענו הוא טס להתקלח ואמא שלו הסתכלה עלינו כמו על זוג דתל"שים שהגיעו אחרי הדלקת נרות להורים, היו לו הרבה אחים וכולם הניחו את הנשק הארוך שעון על הקיר כמו מסדר, ויצאנו לבית כנסת. כשחזרנו, הם ברכו אחד את השני ב"חג שמח" במנגינה שהכרתי ששמורה לחג שמח בלבד, לא הכרתי חגיגיות כזאת וברכת חג שמח כזאת ביום העצמאות.

גם לא הכרתי את המילים של "התקווה" וכשכולם שרו בדבקות של קדושה היה לי זמן להקשיב למילים, ואז, כמו חוזר בתשובה שמתעכב לרגע על מה שמי שרגיל בו עושה כהרגלו, שמתי לב שהתקווה בנויה כתנאי. בלי לכתוב במפורש את המילים 'אם' ו'אז'. "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה.. ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה" אז- "לא אבדה תקוותנו" אני חושבת הרבה בשנים האלה איך להביא את נפשותינו היהודיות להיות הומיות? את עינינו לצפות לציון? שהרי בזה תלויה תקוותנו, אם נסיר את העיניים מציון, אם נפסיק לראות את המזרח ככיוון המצפן שלנו, אם נפש היהודי שלנו תשתתק לה, מה זה בכלל 'נפש יהודי'? איזה חלק בנפש שלנו הוא היהודי יותר? התקווה להיות עם חופשי בארצנו היא לא מוצר קיים, שיש אותו על המדפים או שהוא אזל, היא תוצר של מה שנחליט לעשות עם מחשבתינו, עם היכן שנחליט להניח אותה.

(תזריע מצורע תשפ"ג)