הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)
פרשתנו מתארת את האומץ וההעזה של בנות צלפחד, בבקשתן נחלה בארץ ישראל. בנות צלפחד יצאו מאזור הנוחות שלהן, והעמידו את עצמן במקום שאינו טבעי להן. וכך נאמר: "וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה…" – לכמה נחישות ואומץ לב נזקקו האחיות כדי לפנות אל משה ולערער על סדר הירושות המקובל, כאשר עיני כל ראשי העם נשואות אליהן. הן עשו זאת בענייניות וללא התנצלות מיוחדת או בקשה לרחמים.
תביעתן של בנות צלפחד לנחלה יכולה להיות דוגמא ומופת לכל מי שמעוניין לקדם את מטרותיו בשעה שנראה שהסיכויים לכך קלושים, אם בכלל. כמה טבעי היה הדבר לו הבנות היו מוותרות ולא משמיעות את קולן בתנאים הקשים שהיו מסביבן. הרי הסיכוי להצלחה היה נמוך, שכן הן פעלו ללא כל תמיכה גברית שתתן להן גיבוי. חלילה, אם הן היו נכשלות, סביר שהן היו צפויות לספוג עלבונות מהעם, על עצם הגעתן למקום שבו עד אותה נקודת זמן ישבו ודנו חשובי העם.
חששות מהסוג הזה מונעות מאנשים רבים ליזום יוזמות מיוחדות כלפי החיים שלהם. אנשים נמנעים מגישה פרואקטיבית שכל מטרתה היא יזמות. גישה פרואקטיבית משמעותה ליזום מהלכים ולשנות את המצב הקיים, ולא להסתפק רק בתגובה למהלכים של אחרים. אין ספק שמי שיוזם מהלכים ישיג יתרון ניכר על אותו אדם שרק מגיב. היוזם קובע את הכיוון והכללים ולכן יש לו סיכוי טוב יותר להצליח, ובנות צלפחד בחרו בגישה הפרואקטיבית – ליזום ולהשפיע.
הסיפור של בנות צלפחד לא הסתיים רק ביחס למקרה הפרטי שלהן אלא השפיע על כלל ישראל. תשובתו של ה' לבנות צלפחד נחקקה כציווי לדורות: "וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה" (שם, יא). הרצון של בנות צלפחד לשנות את המציאות האישית שלהן הובילה לכך, שהן שינו את המציאות של כלל בנות ישראל שהיו במצבן.
חז"ל שיבחו את בנות צלפחד: "ראויה פרשת נחלות שתיכתב על ידי משה רבינו, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתב על ידן" סנהדרין (ח ע"א). בנות צלפחד זעקו את זעקתן, ולכן נכתבה הפרשה על ידן.
אך, מדוע אף אחד מהעם לא היה שותף לזעקה הזו? דומה שניתן למצוא תשובה בדברי הספרי (פסקא קלג): "…כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים לזכרים ולא לנקבות נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה אמרו לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום. בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא רחמיו על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכל…".
המדרש מסביר שהגישה של משה ומנהיגי הדור היתה להתחשב יותר בזכרים מאשר בנקבות. לכן, אף אחד מהעם לא חשב שיש צורך מוסרי לזעוק – "למה ייגרע". מעלתן של בנות צלפחד היתה, שהן לא הסתפקו בניסוחו של החוק הראשוני. הן סברו שהקב"ה נשגב מעל נטיותיהם הרגשיות של העם ותבעו את חלקן. משום כך זכו שהפרשה תיאמר על ידיהן.
התורה לא הסתפקה רק בכתיבת פרשת הנחלות אלא ביקשה התורה להביא את כל המסגרת הסיפורית של בנות צלפחד, על מנת ללמד אותנו לדורות שיש לאדם את היכולת לשנות את גורלו ובכך את גורלם של אחרים.
במסר זה טמונה תקווה גדולה, שאם אדם לא יעמוד מנגד אלא ייזום ויזעק את כאבו, יש סיכוי שקולו יישמע ויתקבל ויהיה בכך, מן הסתם, תועלת גם לאחרים.
(פנחס תשפ"ג)
