הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)בחלקה הראשון עוסקת הפרשה בדיני חבלות. כאשר אדם חובל באחר עליו לשלם דמי חבלה הכוללים את הנזק, ההוצאות הרפואיות, את ימי ההיעדרות מהעבודה ופיצוי על הצער והבושה שנגרמו לו. אם חלילה אדם הורג את חברו בפני עדים והתראה, חייב מיתה. אולם כאשר אדם חובל בהוריו דינו מיתה אעפ"י שלא הרגם: "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת". בעוד שמכה אדם חייב מיתה רק אם הרג אותו, הרי שאם הכה את הוריו, אפילו עשה להם רק חבורה, חייב מיתה.
חז"ל הבינו שחבורה היא מכה המוציאה דם. לכן על אף שהוצאת דם מאדם לצורך רפואי מותרת, במקרה של בן להוריו, ייתכן ונאסור גם אם זה לצורך רפואה. הגמרא (סנהדרין פד ע"ב) דנה בשאלה האם בן יכול להקיז דם לאביו לצורך רפואי. בסוגיה שם הובאה דעה להתיר, שהואיל וזה נעשה מתוך כוונה רפואית יש בכך מצווה – "ואהבת לרעך כמוך", ואין זה בכלל הכאה. מצד שני רב פפא אסר על בנו להוציא את הקוץ ממנו, שמא יוציא דם ונמצא חובל באביו. הראשונים נחלקו בהבנת הסוגייה. לדעת הרמב"ן (תורת האדם) הכל מסכימים שהקזת הדם מותרת משום שמטרת ההקזה נחוצה לבריאותו של האדם. מנגד, בתהליך הוצאת הקוץ אין כל צורך רפואי ביציאת הדם, ונמצא שעלול לחבול באביו לחינם. לעומתו הרא"ש (סנהדרין י,א) הבין, שאין לחלק בין הוצאת קוץ להקזת הדם ושניהם אסורים. וכך סבור הרמב"ם הלכות ממרים (ה,ז): "המקיז דם לאביו או שהיה רופא וחתך לו בשר או אבר פטור, אע”פ שהוא פטור לכתחילה לא יעשה או להוציא סילון (קוץ) מבשר אביו או אמו לא יוציא שמא יעשה חבורה".
השו"ע (יורה דעה רמא,ג) מחמיר ואוסר על הבן לטפל בהוריו אם קיים חשש של הוצאת דם וכן אוסר להוציא את הקוץ מגופם שמא יעשה בהם חבורה. הרמ"א התיר לבן לטפל בהוריו במידה ואין אחר שיעשה זאת עבורם. וכך כותב: "במה דברים אמורים בשיש שם אחר לעשות, אבל אם אין שם אחר לעשות והוא מצטער הרי הוא מקיזו וחותך לו כפי מה שירשהו לעשות”. המנחת חינוך (מצוה מח אות ג) אף הרחיק לכת וחידש חידוש שמהווה תשתית להיתרים רבים. לדעתו, אם אביו ואמו מבקשים מבנם טיפול, שעלול להביא להוצאת דם ומוחלים לו מראש על החבלה שעלולה להתרחש כתוצאה מהטיפול, מותר יהיה לבן לטפל בהוריו.
בימינו, הורים מתבגרים רבים עוברים לגור בקרבת ילדיהם על מנת שיקבלו את עזרתם ותמיכתם. הפסיקה של הרמ"א והמנחת חינוך הרחיבה את אפשרויות ההיתר של מתן טיפול רפואי להורים. למשל, הפוסקים התירו לילדים לטפל בהורים אם ההורה יחוש אי נעימות שיטפלו בו מי שאינם מהמשפחה, או שאינו סומך על אחרים אלא דווקא על בתו האחות, ואז נחשב כאילו אין אחר שיכול לטפל – ומותר. או במקרה של חולה סוכרת, שצריך לדקרו כמה פעמים ביום בכדי לבדוק את רמת הסוכר בדם, ועלול אביו להימנע מלהיבדק בשל הטרחה הכרוכה בכך, יהיה מותר לבן לעשות את הדקירות לצורך הבדיקה. או כאשר אביו סובל מפצעים ולצורך רפואתו מניחים תחבושת על פצעיו, וכשמסיר את התחבושת עלול לצאת דם, אם החלפת התחבושות הוא יומיומי, ועלול בשל כך האב להימנע מכך או שהדבר יגרום לו לטרחה רבה, מותר לבנו להחליף את התחבושות גם אם זה יגרום להוצאת דם.
אמור מעתה, מלבד האתגרים הגדולים הכרוכים בטיפול בהורים מתבגרים, מתווסף אתגר נוסף, שגם כאשר נדרשים הילדים להיות מעורבים בטיפול הרפואי של הוריהם, יש לשקול היטב אם מותר להם לעשות את הטיפול הספציפי עבורם.
(משפטים תשפ)
