שאלת המניע

נשים שחשקה נפשן בפעילות דתית, סופגות לא פעם ביקורת בטענה שהמניע שלהן פסול. יש לזכור שרק הקב"ה "יראה ללבב" 

האם יש לשפוט מעשים לפי המניע של האנשים שביצעו אותם, או שיש לבחון כל מעשה לגופו מבלי לפשפש במניעיו של העושה אותו? בפרשתנו מתייצבות בנות צלפחד לפני משה ומבקשות נחלה בארץ ישראל. לכאורה, הדרישה שלהן נובעת ממניעים אישיים מובהקים. הן רוצות שטח בארץ להקים בו את ביתן, ולבסס את מצבן הכלכלי ואת מעמדן החברתי. משה היה יכול לדחותן על הסף ולומר להן שרצונן לזכות בנדל"ן אינו סיבה לשנות את ההלכה, אולם הוא סבר שיש לדון בדרישתן לגופה, ולא לעסוק בשאלת מניעיהן ומטרתן.

ואכן, חז"ל מלמדים אותנו שבניגוד למה שנראה, לכאורה, המוטיבציה של בנות צלפחד נבעה מערכים נעלים ולא מאינטרסים אישיים. לפי גישה אחת היא נבעה מכיבוד הורים, ושיקפה את הרצון לשמר את זכר אביהן שמת במדבר ללא בנים. בהיותן "חכמניות" הן פנו בבקשתן בשעה "שהיה משה רבנו יושב ודורש בפרשת יבמין" (ב"ב קיט, ב). מטרת הייבום היא, כידוע, להקים שם למת, וגם משאלתן של הבנות היתה להקים שם לאביהן שמת.

לפי גישה שניה, בקשתן נבעה מאהבה גדולה לארץ ישראל. התורה מציינת את ייחוסן "למשפחות מנשה בן יוסף", שכן הן הלכו בדרכו: "כשם שחיבב יוסף את ארץ ישראל כך יוצאי חלציו חיבבו את ארץ ישראל". חז"ל ראו בבנות צלפחד סמל ומופת לאהבת הארץ שאפיינה את נשות ישראל במדבר בניגוד לגברים של אותו דור: "יפה כח נשים מכח אנשים. אנשים אומרים 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד ד), ונשים אומרות 'תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו'" (ספרי, קלג). ברם, מפשט המקרא נראה שמשה לא עסק כלל בשאלת המניע של הבנות, וכך גם ההלכה הא-לוהית שהתחדשה בעניין זה שקבעה: "כן בנות צלפחד דוברות" וייסדה קביעה כללית על ירושת הבנות כשאין בנים.

מבחינה מסוימת יש מקום להשוואה בין פניית בנות צלפחד למעשה פנחס שפותח את הפרשה. בשני המקרים נעשה מעשה החורג מהמקובל, ובשניהם הוא היה כרוך ביוזמה אישית ובגילוי תעוזה רבה. בשני המקרים התעלמה ממשה ההלכה, ובשניהם הנפשות הפועלות זכו לאישור ואישוש משמים שהמעשה שיזמו אכן היה טוב ונכון. בשני המקרים קיבלו המבצעים שכר וזכו למקום של כבוד לדורות.

אולם, בניגוד למעשה בנות צלפחד, בו הייתה התעלמות משאלת המניע, במקרה של פנחס המניע שלו מודגש, והוא מהווה גורם לברכת הכהונה שקיבל מה' "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מה ההסבר להבדל, ומדוע בכלל היה צורך לציין הנמקה זו אצל פנחס, הרי כבר סופר קודם לכן מה עשה ולמה?

ההסבר לכך נעוץ כנראה בעובדה שפנחס ביצע מעשה הריגה שבמהותו הוא פסול מכל וכל, ואילו היה מעורב סיג קטן של מניע אישי במעשהו של פנחס, היה זה נחשב לאיסור חמור. רק כוונותיו הטהורות הן שעמדו לפנחס לקבל שכר על קנאות לשם שמים, ולא עונש על רצח בכוונה תחילה. בברכה לפנחס היה חשוב להדגיש שמעשה קנאות והרג ייחשב למבורך, רק כשיעיד עליו יודע תעלומות שכולו רצוף אהבה וכוונה שלימה לשמה. לעומת זאת, במקרה של בנות צלפחד, הן פנו בבקשה חיובית, וכשאדם בא לעשות מעשה חיובי, אין לפשפש במניעיו ולחפש בהם פגם. אדרבה, אם יש ספק לגבי המניעים יש לדון אותו לכף זכות, כפי שלימדונו חכמים במקורות רבים.

גם בזמננו, כאשר עומדים לפנינו מעשים המסבים נזק לאחר, יש מקום לבדוק את הכוונות והמטרות שמאחוריהם. כך, לדוגמה, במקרים של אלימות יש לבדוק האם היא נבעה מהגנה עצמית או מנקמה אישית. לעומת זאת, כאשר אנשים עושים פעולות חיוביות, כאלה שמוסיפות תורה, חסד או כל תועלת לכלל, יש לברך עליהן, ולא לפשפש בשאלת המניע של היוזמים והעושים.

העיסוק בשאלת המניע של הזולת מתרחש כיום לעיתים דווקא כלפי נשים שרוצות להמשיך את דרכן של בנות צלפחד. נשים שחשקה נפשן בפעילות דתית, סופגות לא פעם ביקורת בטענה שהמניע שלהן פסול. יש לזכור שרק הקב"ה "יראה ללבב" (שמ"א טז, ז), ומי אנו שנחקור בחדרי לב האדם ונתיימר לאבחן את מניעיו. יתר על כן, כמעט בכל מעשה שאדם עושה מעורבים מניעים שונים, מהם טובים וזכים ומהם אישיים ומשונים. כל עוד לא מדובר במעשה שיש בו גרימת נזק לזולת, אין מקום לפשפש במניעים, אלא יש לדון כל מעשה לגופו. בכך אפשר יהיה לחסוך לא מעט מחלוקות ומריבות, ולאפשר היצע נרחב של עשייה דתית וחברתית מבורכת שבה כל אחד יפעל לפי יזמותיו וכישוריו.

(פנחס תשפ"ג)