פרופסור אבי שגיא (מכון שלום הרטמן ואוניברסיטת בר אילן)
פרק נ"ג
במהלך דיון (שבת ד, ע"א) מתריס רב ששת: "וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך?!". כלל זה מניח שלאדם אסור לחטוא כדי למנוע מהזולת מלחטא. ההיגיון בכלל ברור: כל אדם אחראי לחטאיו. בניגוד לכלל זה, רבי יהודה הנשיא קובע כי חבר יעדיף לעבור על איסור קל כדי להציל עם הארץ מאיסור חמור (עירובין לב, ע"ב, ובמקבילות). לא אכנס לדיון בספרות הבתר-תלמודית שניתחה את היחס בין שתי העמדות, ואתמקד בדיון בשאלת היחס לגרים שלגביהם יש וודאות שבעתיד לא ישמרו מצוות.
יש פוסקים הסבורים כי במצב זה אסור לבית הדין לגייר, שכן "אם יגיירוהו ויעבור על המצוות, חוב גדול הוא לנו" (הרב מנחם מאניש באב"ד, שו"ת חבצלת השרון חלק א, סימן עה). הרב עזריאל הילדסהיימר הרחיק לכת וטען כי בית הדין עצמו יישא בעונש על חטאי אדם שידוע כי לא יקיים אורח חיים דתי לאחר גיורו: "אכן, כאן, שאנו יודעים בברור שהמתגייר יתפוס בכל דרכיו הקודמין ויהיה מחלל שבת ויתנהג כדרך כל המתפרצים הפורקים עול התורה והמצווה […] אחריות הבית דין המגיירים אותו על כל הבא על ידו" (שו"ת רבי עזריאל, חלק א, סימן רלד).
בניגוד לעמדה זו כותב הרב מרדכי הלוי הורוויץ: "דאנו איננו גורמים שיעשב אותו מעשה [=היינו, שהגר יחטא], אלא […] שעל ידי גירות יהיה המעשה, שעושה בלי שגרמנו לזה, עברה בידו". לדעתו, המתגייר הוא האחראי הבלעדי לחטאיו העתידיים. בית הדין מחולל רק את שינוי הסטאטוס של המתגייר מנוכריות ליהדות. לפיכך, אין שלב כלשהו שבו בית הדין אחראי לחטאי הגר: לפני הגיור הנוכרי אינו "חברך" ואינו כפוף כלל למצוות. לאחר הגיור, הגר הוא יהודי החייב במצוות, ובעונש על חטאיו. הכלל של רב ששת מתייחס למצב שבו המזכה והחוטא מצויים במעמד זהה. אבל, בית הדין המגייר והגר נמצאים במעמד שונה: הם יהודים והוא נוכרי.
עמדת הרב הוורוויץ משקפת את התפיסה הקלאסית, בה עסקנו בה פעמים רבות, שלפיה פעולת הגיור משנה סטטוס: הנוכרי יזוהה כיהודי, באופן דומה לתינוק שנולד לאם יהודי. זיהוי זה, אינו זהות השלימה המתגשמת באורח חיים הלכתי. הזהות היהודית היא עניינו של הגר, כדרך שהיא עניינו של כל יהודי. בניגוד לכך, הרב מנחם מאניש באב"ד והרב עזריאל הילדסהיימר, סבורים ששינוי סטטוס אינו מתמצה רק במעתק אל הזיהוי היהודי. הגיור הוא המרת זהות שלימה – מזהות נוכרית לזהות יהודית. לפיכך, אם ידוע שזהות זו לא תתממש, בית הדין יהיה אחראי על אי מימוש זה.
עמדת חכמים אלה בעייתית: ראשית, היא מבטאת אי אמון עמוק בחירותו של האדם, ביכולתו להשתנות ולבחור באורח חיים המחויב להלכה; כיצד יכול חכם הלכה לקבוע "שאנו יודעים בברור שהמתגייר יתפוס בכל דרכיו הקודמין"? עמדה הלכתית זאת מנוגדת לשני עקרונות בסיסיים הן במסורת היהודית והן בתפיסת האדם האוניברסלית: הראשון, האדם הוא בן חורין, ולפיכך תמיד יכול לחרוג מאופן חייו הנתון. השני, תמיד יכול האדם לתקן דרכיו. הגדיל לעשות הרב יעקב ברייש שהפך את העיקרון הדטרמיניסטי, השולל חירות ותיקון, לעקרון נצחי, וכך כתב: "ואף אם נתעקש לומר דבדיעבד הוי גירות […] אנו הגורמים שתתחייב [=האישה המתגיירת] על כל העבירות שתעשה. וגם לנולדים, דולד כמותה. כיון דבטח לא יקימו שום מצוות, ואנו מגלגלים עליהם חובה לדורות עולם" (שו"ת חלקת יעקב, חלק א, סימן יג, אות ו). הרב ברייש לא מפעיל כאן עיקרון הלכתי כלשהו, הוא מבצע שיפוט עובדתי על האדם, ושיפוט זה חסר תוקף עובדתי. יתר על כן, לו הרב ברייש היה צודק, ולדעתו רק מי שחי כיהודי שמור מצוות, הוא וזרעו ישמרו מצוות, אזי מי שאינו שומר מצוות פטור מהן! שלילת חירות ואפשרות תיקון אינה יכולה להיות בסיס לקביעה הלכתית כלשהי. בלא חירות, מוגדר האדם כאנוס, והוא פטור מן המצוות, שהרי "אונס רחמנא פטריה" (עבודה זרה, נד, ע"א. וראו במיוחד הרב יוסף ענגיל, אתוןן דאורייתא, כלל יג). תורת ישראל מיוסדת על אמון עמוק באדם, על יכולתו לתקן עצמו ולראות את המאור שבתורה מחזירן למוטב (ראו איכה רבתי, פתיחתא, ב).
שנית, הבה נניח שבית הדין הרשמי לא יקבל מתגיירים שלהערכתם לא יהיו מחויבים להלכה, והם ימצאו בית דין אחר ויתגיירו: האם הגיור יהיה תקף? כפי שראינו בפרקים קודמים, על פי ההלכה, גרים אלה יהיו יהודים, שכן הגיור משנה סטטוס, ומשנעשה נוכרי ליהודי עליו לעצב אורח חיים יהודי הלכתי. מכלול זה דוחים פוסקים המציגים עמדה נוקשה יתר על הראוי.
(דברים חזון תשפ"ג)
