הרב ירחם שמשוביץ (ישיבת חורב, ירושלים)
שתי הפרשיות ניצבים וילך מהוות מן נאום פרידה אחרון של משה רבנו לישראל ביומו האחרון. ורבו מאד הדקדוקים ואנו נתמקד כאן בנושא הברית, ככתוב: "לעברך בברית ד' אלקיך ובאלתו אשר ד' אלקיך כורת עמך היום".
יש להבין במיוחד מה היא הברית הזאת – והלא נכרתה כבר ברית בעבר בהר סיני ולא מדובר כאן בחידוש ברית קיימת או בכניסתם של בנים בברית האבות שהרי כתוב "אשר ד' אלקיך כורת עמך היום".
הדבר הראשון שיש להדגיש- שאין להבין את המילה "לעברך" כאילו כתוב "להעבירך" אלא "היות והנך עובר" (ורש"י שלא כמנהגו האריך בדבר). במילים אחרות, נאמר כאן שהברית הזאת הנכרתת היום עם כל אחד ואחד מישראל עד סוף כל הדורות דורשת מכל אחד ואחד את המעשה האישי להיות עובר בברית. היינו, שלא מדובר כאן בתאור מופשט "רוחני" של התקשרות בין הקב"ה לישראל, אלא בפעולה ממשית שבה ודרכה, כל איש ישראל עובר בברית בפועל ממש. מצד הקב"ה ההתחייבות היא ברורה: "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלקים כאשר דיבר לך וכאשר נשבע לאבותיך, לאברהם ליצחק וליעקב"; אבל מהותה של הברית הזאת מצידם של ישראל לא נראית כמפורשת. אבל בנאום מרגש למדי משה מזכיר את כל התלאות שהיו כבר מאז עבדות מצרים וכל הסכנות האורבות להם בעתיד שכנראה זה מה שמסביר את הצורך בברית הזאת כדי להבטיח את אפשרות התשובה אל ד' ולגרום לכך שמה שאפשרי יהיה ודאי.
המתח הזה בין האפשרי לודאי קיים במעשה הברית עצמו שמצד אחד דורש פעולה עצמאית ורצונית אבל גם יחד מודגש שאין אנו בני חורין לא לעבור בברית. וכדי לברר זאת נעסוק כהקדמה באמירתו של רבן גמליאל בפרקי אבות (ב', ד') "עשה רצונו כרצונך… בטל רצונך מפני רצונו". הסיפא מעידה על כך שברישא, בעשיית רצונו כרצוננו, לא מדובר כלל על כניעה, אלא דוקא על התעלות. ההשתדלות היא להיות דוקא בבחינת מצווה ועושה. כשהאדם מגיע למדרגת הכרת האמת, אם הרבה ואם מעט, יש מצידו הסכמה לערכים המוסריים והרוחניים. אבל אז הוא צריך להזכר שלא משום הסכמתו הוא עושה ולא לפי הבנתו אלא שהוא מעלה את רצונו לרצות כפי שד' רוצה. וזה הצד של העשיה מתוך אהבה שאז אני עושה ברצון את רצון מי שאני אוהב. ביטול רצוני מפני רצונו הוא הצד של העשיה מיראה, וגם בבחינת כובש את יצרו. ושתי המידות האלו מקורן אחד והוא להיות מודה על האמת. וזאת היא גם הבחינה של כפה עליהם הר כגיגית, שבזמן גילוי שכינה, כאשר הכל אמת ויציב, אין כלל מקום לחופש, כמו שאין אני חופשי מול משוואה מתמטית מסוג 2 + 2 = 4.
וביודעו שהוא עומד להסתלק מן העולם, רצה משה רבנו שאותה המציאות שנתאפשרה בסיני בקולות וברקים בעת גילוי פנים תשאר לישראל כסגולה גם בזמני הסתרת פנים, כאשר דבר ד' מגיע אל האדם בקול דממה דקה. כל זמן שמשה קיים, הוא מבטיח את נוכחות התורה בקרב ישראל. וכדי שהיא תשאר בקרבם גם אחרי מותו, כורת הוא את הברית הזאת – היות ואין ברית אלא תורה. הקשר של ישראל עם התורה הינו מעבר לקשר של ישראל עם המצות. שהרי עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה כפי שהובא במסכת סוטה (כא, א). תורה ומצות משלימות זו את זו, אבל אין היחס ביניהן שווה. המצות הן מצד המעשה, וסגולתן מצטמצמת לעת המעשה, כפי שאמרו כי נר מצוה ותורה אור, כמו שהנר מאיר לפי שעה, כך המצות מגינות לפי שעה, בעוד שהאור הוא מאיר לעולם ואכן התורה מגינה לעולם (וראה הקדמת המהר"ל מפראג לפרקי אבות). זאת המשמעות של המימרא הידועה: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. לזכות את ישראל, היינו למען צדקו. הרבה להם תורה – הרי יגדיל תורה. כדי להבטיח שישראל יצליח במשימה, הקב"ה נתן לנו לא רק מצות אלא גם תורה. כי בלא סגולת התורה, כותב הרב חרל"פ, "אף אם יהיו מלאים מצוות כרימון שאפילו פושעי ישראל הם בערך זה (עיין שלהי חגיגה), הלא העבירות יכולות לכבות כל אותם האורות, זולת כשאור התורה חופף עליהם, שאז גם המצוות כלולות באור התורה ואין כל עבירה יכולה לכבות אותם".
זאת הסיבה שעצם קיומה של הברית מתבטא בקיומו של ישראל כעם. מצד אחד, בגלל שכל אחד ואחד מישראל מקבל את מהותו מכללות העם, בעוד אצל הגויים העם הוא אינו אלא אוסף הפרטים. ומצד שני, בגלל שאותה מהות מתהווה בפועל בהתפתחות זהותית דרך ההיסטוריה. היא איננה צדקות פרטית. היא מלכתחילה חייבת להיות כלל אנושית. אם אנחנו בודקים כדי להבין מה יש בתורה מעבר למצות, הרי שאנו מוצאים את סיפורו של עם ישראל, דרך התהוותו הראשונית בספר בראשית כמשפחה מבין הגוים, והתפתחותו כעם עד כניסתו לארץ. הסיפור הזה, סיפור תולדות ישראל, הוא בדיוק מה שאנו קוראים "היסטוריה". וזאת אומרת שהתורה מאפשרת לנו להבין לאיזה כיוון פונות המצוות ולאיזו מטרה נתנו. לא מבחינת העסק הפרטי של טעמי המצות אלא מבחינת המשמעות הכללית של החיים. כשהמצוות מנותקות מן ההיסטוריה הקיומית של עם ישראל, כי אז כל הסכנות המתוארות בהמשך הפרשה עלולות להתממש. וגם ברור מאד מדוע התורה כתורה מסתיימת לפני כניסתם של ישראל לארץ. שבעבור זה כרת משה עכשיו את הברית הזאת כי במדבר חיו ישראל כעובר במעי אמו והכניסה לארץ ישראל היא כמו לידה ממש גם לכלל וגם לפרט. מעתה מתחיל נסיון החיים, מכאן מתחילה האחריות. הקב"ה הרבה לנו תורה ומצות, הוא כביכול אמר לנו בפי משה את כל מה שהיינו צריכים לדעת. עם כניסתנו לארץ – עם ספר יהושע שהוא כברייתא דקניין תורה לאומת חמשת פרקי אבות שהם כנגד חמישה חומשי תורה, מתחילה היסטורית קניית הזכות. ולכן קוראים תמיד פרשת נצבים לפני ראש השנה, כדי לציין שהתשובה הפרטית לתורה ולמצוות אינה יכולה להתנתק מהתשובה הלאומית של עם ישראל לארצו – למען הקים אותך היום לעם והוא יהיה לך לאלוקים.
(ניצבים וילך תשפ"ג)
