התוצאה של הבחירות שלנו – או יד מכוונת?

הקב"ה מודיע למשה באחרית ימיו את שעתיד לקרות לעם ישראל. הבשורות לא מעודדות, עם ישראל ילך אחרי אלוהי נכר ויפר את הברית עם הקב"ה. הקב"ה מוסיף ומספר למשה שעם ישראל ייענש: "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" (לא, יז). הפסוק כולל גם את תגובתם הצפויה של עם ישראל למצב הקשה. "ואמר ביום ההוא הלא על כי אין א-לוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה". בפשטות, נראה שכשעם ישראל יאמר את המשפט הזה ויתלה את תלאותיו וצרותיו בסרחונו שלו, יש כאן כבר חלק מהפתרון. זהו השלב הראשון של ההכרה בחטא ומשם ייפתח הפתח לשיבה ולחזרה אל ה'. וכך מפרש הרמב"ם במורה נבוכים:

"אמר יתברך והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות,

ואמר ביום ההוא הלא על כי אין א-להי בקרבי מצאוני הרעות האלה,

ומבואר הוא שהסתרת הפנים הזאת אנחנו סבתה, ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו, והוא אמרו ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה" (ג, נא).

כפי שהרמב"ם מתאר במילים "הלא על כי אין א-להי בקרבי" מודה עם ישראל שהוא עצמו הסיבה להסתרת הפנים. וכך מפרש גם בעל המשיבת נפש: "הרי יודע שסילוק השכינה גורם לו הפורעניות ומכיר באלקי ישראל ומסתמא מתחרט על מה שעשה" (דברים לא, ט). לפי זה יש כאן בשורה מעודדת שהעונש אכן יישא פרי ויניב חזרה בתשובה.

אבל יש אפשרות קריאה אחרת. לפי האפשרות הזו האימרה שמושמת כאן בפי עם-ישראל החוטא אינה תיאור הסיבה לקושי, אלא תגובה לקושי. לפי האפשרות הפרשנית הזו עם ישראל סובל ותגובתו היא חלילה שלילת האלוקות: "כי אין אלוקי בקרבי". וכך מפרש המלבי"ם:

"ומצאהו ממילא רעות רבות וצרות.

ועפ"ז יוכיחו ישראל אחר שמצאו אותם צרות רבות ואין משגיח עליהם מכלל שאין א-להים שופטים בארץ,

אבל אדרבה היה להם להוכיח בהפך ממה שהסתיר פנים ע"י עונותם הרי שיש שופט".

המלבי"ם מתאר שהצרות שיבואו על עם ישראל יובילו אותו להניח שאין משגיח עליהם. אבל, הוא מוסיף שהמסקנה הזו היא מעוקמת כיוון שדווקא התלאות והצרות מעידות כמאה עדים שיש אלוקים ויש משגיח, ויש דין ויש דיין.

הפסוק הוא באמת דו משמעי, הוא יכול להיקרא כך ויכול להיקרא כך. ונראה שהתורה התכוונה לתאר שתי תנועות הפוכות בו זמנית, מפני ששתיהן קיימות ושתיהן נכונות. לרוב זה מתגלה כתגובות של אנשים שונים בעלי אמונות שונות מצד אחד אלו שמודעים לחוסר שלמותם, לכך שלא מגיע להם דבר. ומן הצד השני אנשים שלא מתבוננים פנימה כלל וחשים שהעולם חייב להם, שהכל צריך להתנהל לפי הרצונות והבקשות שלהם. לחוויית הדחיה וההאשמה נלווית מצד אחד תחושת נקיות וזכות אבל נלווית לה חוויית המקולל והמושלך חסר האונים. לחוויית המודעות ולקיחת האחריות נלווית תחושת הכשלון האישי אך יש בה גם נחמה בתחושת המושגח, ובחוויית הנוכחות האלוקית. אלה ההבדלים היסודיים בין כופר לבין מאמין. אבל התורה הטמיעה כאן את שתי הפרספקטיבות המנוגדות והיא מלמדת שתיתכן חוויית אמונה המכילה את שתי זוויות ההתבוננות על החיים. היא מלמדת שלפעמים קשה לאדם להכריע אם מה שהוא רואה מול עיניו הוא תוצר של כוחו ובחירותיו או שהוא רואה תופעה קוסמית מכוונת ומושגחת, "ואָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי…".

(ניצבים וילך תשפ"ג)