האם כל מנהיג ניתן להחליף?

כאשר מתרגלים במשך שנים רבות למנהיג כריזמטי רב השפעה שמשרה ביטחון, קשה להעלות על הדעת שיבוא מנהיג אחר ויוכל למלא היטב את מקומו

בפרשת "וילך" מגיע משה ליומו האחרון והוא פותח אותו בהליכה: "וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל". הפרשנים מתחבטים בשאלה: לאן הלך משה ביומו האחרון? שכן כדברי ר"ח בן עטר "הכתוב סתום הוא", ולדעתו משה הלך להתכונן לקראת מותו. בתרגום יונתן נאמר: "ואזל משה למשכן בית אולפנא", ולפיו הלך משה לבית המדרש שלו, לאהל מועד, שם עסק בלימוד תורה, ורבנים שונים יאמרו שממנו עלינו ללמוד את המחויבות הטוטאלית לעסוק בתורה עד היום האחרון.

הרמב"ן, לעומת זאת, סבור שמשה הלך לדבר עם בני ישראל על מצוות התשובה שנאמרה זה עתה בפרשת "נצבים", ובעל "כלי יקר" מחזק זאת וכותב שמשה "הלך מאהל לאהל אל כל אחד מישראל, והיה מדבר על לבו אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה, היינו ענייני התשובה" שעיקרה "דברים", כמו שנאמר (הושע יד, ג) 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה". בחסידות פירשו שמשה הלך "אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל", כלומר, נכנס לתוך לבו ורוחו של כל אחד מישראל, ובזה נשתל ניצוץ של משה בלב כל יהודי (מעינה של תורה).

אולם, פרשן הפשט אבן עזרא מסביר שמשה "הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת שלא יפחדו, וחיזק לבם בדברי יהושע". את הצורך בפרדה זו הסביר אבי זקני הרב יהושע קניאל זצ"ל (דברי יהושע, ב, עמ' 1008) שהליכתו של משה לדבר אל כל שבט ושבט לא נועדה למטרת פרידה גרידא, אלא בכך יישם משה לקח גדול ממה שאירע כשעלה להר סיני, והעם חש שהוא בושש מעט לבוא ועשה את העגל. אמר משה בלבו: אם אז הם מיהרו לדרוש מאהרן "קום עשה לנו אלוהים", מה יהיה עכשיו, כאשר יעלה להר נבו ולא ישוב כלל? הפעם במקום עגל אולי יעשו פר והחטא לעולם לא יכופר. לכן היה זה הכרחי שמשה יסביר לכל שבט מקרוב ש"בֶּן־מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם" – סיימתי את זמני עלי אדמות, שהרי כבר נאמר על שנות האדם: "וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (בראשית ו, ג). למרות שאתם רואים שעדיין כוחותי עמי ("לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה"), אינני רשאי להמשיך בתפקידי: "לֹא־אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא", שכן יהושע כבר מתחיל לפעול כמנהיג, ואין מלכות נוגעת בחברתה. יהושע מחליף אותי "יְהוֹשֻׁ֗עַ ה֚וּא עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֔יךָ", ואתם חזקו ואמצו ותמשיכו אתו.

דברים אלה הם כפתור ופרח, אולם נראה שאפשר להסביר את הצורך של משה ללכת ולהסביר לכל שבט שהוא עומד למות ויהושע יחליפו, לאור הקושי הגדול שצפוי מעצם היעלמו של המנהיג הגדול שהוביל את העם מעבדות לחרות, מעומק הגלות לפסגת ההתגלות, קישר בינם לבין בוראם ודאג לכל צרכם. בני ישראל לא הכירו כל אפשרות של מנהיגות אחרת, ואך טבעי הוא שקינן בליבם פחד גדול מפני הישארות בלי המנהיג האחד והיחיד שהנהיגם, ועתה עומד לעוזבם.

הפחד מפני הישארות בלי משה היה בלי ספק ייחודי בעוצמתו, אך הוא מהווה דגם לחששות דומים שמקננים בלב אנשים שמתקשים לדמיין שינוי במנהיגות. כאשר מתרגלים במשך שנים רבות למנהיג כריזמטי רב השפעה שמשרה ביטחון, קשה להעלות על הדעת שיבוא מנהיג אחר ויוכל למלא היטב את מקומו. מבחן ההיסטוריה התנכ"י מלמד שהדבר אפשרי. יהושע, שמעמדו לעומת משה היה כלבנה לעומת חמה, הפך למנהיג משכמו ומעלה שהוביל את העם בהצלחה אדירה – מדינית, צבאית ורוחנית. כל הבטחות ה' וציפיות העם התגשמו בימיו: "לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל". תקופת יהושע הייתה היחידה בהיסטוריה בה עם ישראל לא חטא, פרט למעידה האחת של עכן שבחטאו הודה. פעמיים מדגיש המקרא: "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ". חילופי הנהגה אפשריים אפוא, וידוע הפתגם שטבע נשיא צרפת הגדול, שארל דה גול: "בתי הקברות מלאים באנשים שחשבו שאין להם תחליף". הליכתו של משה אל כל שבט ושבט מלמדת גם על דרכו של המנהיג הגדול, שראה עצמו מנהיג של כולם, והבין כמה חשוב שידבר אל לב כל העם.

ובעוברנו לענייני דיומא, הלא אלה ענייני התשובה – נזכיר ונכיר שכל אחד מאתנו עומד בפני זו המשימה: לא לפחד לעזוב את המורגל והמוכר, ולהיות מסוגלים לשנות ולהתחדש. לדעת שלפעמים מה שהיה כבר עבר, וצריכים להתכונן לשנה חדשה עם אמונה ביכולת להחליף, לשנות, לחדש ולהשתנות.

(ניצבים וילך תשפ"ג)