מדינה יהודית דמוקרטית

בשולי פרשת השבוע שלנו אנו קוראים על עניינו של המקלל. וכך מתאר לנו הכתוב את הדברים: ויצא בן אשה ישראלית, והוא בין איש מצרי בתוך בני ישראל ינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בין האשה הישראלית את השם ויקלל".

נקודה מעניינת בסיפור המקלל הינה העובדה שהמקרא בוחר להצניע את זהותו של המקלל. בניסיון להתחקות אחר פשר להעלמת זהות המקלל אנו מוצאים בפירושו של ר' חיים בן עטר, המוכר בזכות חיבורו 'אור החיים' בפירושו על התורה, וכך הוא מסביר: ואיש הישראלי. טעם שלא הוזכר שמו, אולי שלא רצה להזכירו משום שעל ידו היה הדבר שנקב בן הישראלית את השם ומגלגלין וכו', ואין הקדוש ברוך הוא חפץ לגנות אדם, ומה גם בתורה שנשאר הרושם לעולם ועד.

האור חיים הקדוש נותן טעם מדוע מצפינה התורה את שמו של החוטא, ולא חושפת אותו, הסיבה נובעת מהנחת מוצא כפולה מחד אין הקב"ה מעוניין בגנותו של אדם ומאידך התורה קיימת ולא תשתנה לעד כך שדבר אשר נכתב בתורה זכרו יתקיים לעד, צירופם של שני שיקולים אלו מכריע את הכף שכבודו של החוטא על אף שחטא עדיפה על עובדת פרסום זהות החוטא, ולכן המקרא אינו חושף את זהותו.

ומכאן לאחת התופעות המצויות והמוכרות בהחלטות ופסקי דין היוצאים מתחת שולחנו של בית המשפט ואשר מוכתרים בכותרת הנושאת את שמות הצדדים להליך. הרגיל בקריאת פסקי דין היוצאים מבתי המשפט על ערכאותיהם השונות, יודע לזהותם, בין היתר על פי שמות הצדדים לו. שמות הצדדים מובאים במלואם. הטעם לכך נעוץ בעקרון פומביות הדיון המעוגן בחוק, והמשמש אחד מסממני ההיכר המובהקים של מערכת המשפט בחברה דמוקרטית בכלל ושל החברה הישראלית בפרט. אלא שהתפתחותה המואצת של אמצעי התקשורת ועולם המדיה הדיגיטלית, היכולת להעביר מידע מקצה אחד של העולם אל קצהו השני אורך רגעים בודדים, מנגיש את המידע אל הכלל בצורה חופשית.  ויכולת ההשתמרות הבלתי מוגבלת של המידע המועלה אל הרשת, מעלה ומציף מעת לעת את שאלת פרסומם וזהותם של צדדים בפסקי דין ובהחלטות של בתי המשפט.

המקרא לכל אורכו מתמודד, בין היתר, עם חוטאים. דפי התנ"ך מקפלים בתוכם לא מעט פסוקים ולעיתים אף פרקים שלמים, המוקדשים לחוטא, לחטאו ולהתמודדות עם עונשו. בעניינו נציין כי עיון ראשוני במקרא יכול להוביל למסקנה שהמקרא נעדר גישה אחידה בשאלת זיהויים של החוטאים, שכן יש פעמים בהם התורה מכסה את זהותו ושמו של החוטא, ומנגד פעמים שהיא חושפת את זהותו. לפני שננסה להכריע מהי הדרך אותה מבקש המקרא ללמדנו, נדגים גישות אלו בקצירת האומר.

הסתרת זהות החוטא

איזכור חטאים וחוטאים במקרא אינו בא כדי לספק את יצר המציצנות של האדם, אלא שמדובר במודל לחטאים, המהווים מודל למקרים אחרים, כך למשל האירועים המפורטים יבקשו להציג חטא המבקש ללמדנו דין חדש, לעיתים תיאור החטא יבקש לעמוד על חומרת החטא, ולעיתים מדובר, ולעיתים למספר המקראי תעמוד מטרה אחרת בבואו לתאר אירוע. המשותף לסוג אירועים זה יהיה הסתרת זהותו של החוטא או זהות הצדדים לחטא, כך למשל:

ספר שמות בתחילתו מתאר לנו את משה שיוצא לראות בסבל אחיו, במהלך הסיור נתקל משה  באיש עברי מכה איש עברי, וכפי שמתאר לנו הכתוב: "ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר [=משה] לרשע למה תכה רעך" המקרא אינו חושף בפנינו את זהותם של האנשים אלא מסתפק בזיהוי של "שני אנשים עברים" ואין אנו יודעים את זהותם. המדרש חושף לנו את זהותם של האנשים הניצים וקובע לנו שמדובר בדתן ואבירם.

בהמשך ספר שמות אנו קוראים שמזונם העיקרי של בני ישראל במדבר היה  המן, המן ירד לבני ישראל במשך כל השבוע כאשר כל אחד ליקט בהתאם לצרכיו, כך היה מידי יום מלבד יום שבת בו לא ירד המן כלל, ובני ישראל היו מסתמכים על ליקוט כפול מצריכתם היומית שליקטו ביום שישי עבור השבת. אלא שבשבת הראשונה להופעת המן, היו כאלו מן העם שחרף העובדה שהובהר להם  שמן לא ירד בשבת, הם יוצאים ללקוט: "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו". גם כאן התורה אינה חושפת לנו את שמות החוטאים והמלקטים.

אירוע אחר מתואר לנו בספר במדבר המתאר את חטאו של המקושש עצים בשבת: "ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו מקושש עצים ביום השבת. ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה. ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו. ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה. ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אותו באבנים וימת כאשר צוה ה' את משה".

גם בפרשה זו מוצא נכון בעל האורח חיים לחזור על גישתו ואולי אף לפתחה: "אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח".

מורשעים במקרא שזהותם מפורסמת

מנגד ולצד הצנעה זו של זהות החוטאים כפי שהוצגה לעיל אנו מוצאים במקרא מקרים בהם התורה חושפת ומגלה את זהותו של החוטא.

בספר במדבר מובאת לפנינו חטאה של מרים אשר חטא באיסור לשון הרע שעה שדיברה בגנות משה. וכך מתואר לנו הכתוב במקום: "ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח. ויאמרו הרק במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר וישמע ה. והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה… ויחר אף ה' בם וילך…ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד האסף מרים.

דוגמה נוספת אנו מוצאים בספר במדבר את חטאם של בני ישראל עם בנות מדיין, בעקבות חטאם של בני ישראל בשיטים עם בנות מואב אנו קוראים פורצת מגפה בעם ישראל במהלכה מוצאים את מותם עשרים וארבע אלף איש, המגפה נעצרת עם פעולתו של פנחס בן אלעזר כאשר הוא הורג את זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון, וכזבי בת צור המדיינית: "ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני. ושם האשה המוכה המדינית כזבי בת צור ראש אומות בית אב במדיין הוא."

עמדת המקרא בשאלת זיהויים של חוטאים

מהמקרא עולה שיש מקרים כמו בפרשת המקלל ובפרשת המקושש, בהם התורה מעלימה את זהות החוטא ולא מפרסמת את שמו, מנגד יש פעמים בהם התורה כן חושפת את שמות החוטא, כמו בחטאה של מרים, או בפרשת זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון וחטאו של דוד עם בת שבע. ועל כך יש לתהות מה טעם פעם התורה מוצאת לנכון וחושפת את שמו של החוטא ופעם שמו אינו ידוע לנו כלל?

יש אשר ביקשו ליישב קושי זה, עם מטרת המקרא, כספר מכונן המבקש להסדיר את חייו של אדם, כך למשל משמיענו ד"ר ורהפטיג: במקרים מסוימים יש להתיר לפרסם את העובדה שפלוני חטא ונענש, בשל האפקט החינוכי שיש לכך על כלל הציבור. בשל כך פרסמה התורה את חטאם של זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, הנציחה את כישלונה של מרים אחות משה,…לעומת זאת יש שפרסום שמו של החוטא לא יועיל למטרות חינוכיות, ובמקרים אלו אין לפרסם את שם החוטא. למשל בפרשת המקלל…"

לשיטתו של ד"ר ורהפטיג, שאלת פרסום שמו של אדם נעוצה בשיקולים חינוכיים, לא הנאשם או החוטא חשוב, אלא המתבונן מהצד. רוצה לומר שהמפתח בסוגיית פרסום שמו של חוטא אינו מגיע ממקום של מציצנות, חטטנות או הכפשת שמו של אדם לדורות, אלא כל שעומד בשיקוליו של בעל האסופה המקראית הוא החינוך. כאשר השאלה הרלוונטית האם לפרסם את שמו של החוטא נעוץ בשאלה האם פרסום שם החוטא יש בו כדי לסייע לחינוך כלל הציבור, האם בזהות החוטא יש כדי ללמד את הציבור. ככל שהמסקנה שגילוי השם יש בו כדי להשפיע על הכלל ועל החברה לבלתי יחטאו הרי שהשם יפורסם, ומקום שאין בגילוי שם החוטא כדי להוות כלי חינוכי הרי שאין מקום לפרסם את שם החוטא.

לבד מהפרשנות להיעדר העקביות בשאלת חשיפת שמותם של חוטאים המוצעת על ידי ד"ר ורהפטיג ניתן להציע הסבר אחר שמקורו באבחנה בין שני סוגים של עבריינים וחוטאים, שכל אחת מהם נושאת התייחסות שונה, כאשר אתה נמנה עם קבוצה מסוימת וכשלת בעבירה הרי ששמך, זהותך ומעשיך יפורסמו מעל דפי המקרא, ומקום שהחוטא נמנה על הקבוצה השנייה הרי ששמך יוצנע.  הקבוצה הראשונה מתייחסת לאנשים פרטיים שחטאו, והקבוצה האחרת מתייחסת לאנשי ציבור, אנשים בעלי מעמד ציבורי, נושאי משרה ציבורית או כאלו שמצויים בהנהגה הציבורית. מקום שמדובר באנשים פרטיים הרי שהמקרא חס על כבודם ולא חושף את שמם, כך אנו מוצאים בפרשת המקלל, וכך אנו מוצאים בפרשת המקושש, בשניהם מדובר בדמויות אנונימיות פרטיות ללא כל נגיעה בתפקיד ציבורי. מנגד וככל שמדובר באנשי ציבור הרי שהמקרא חושף את שמם כפי שאנו מוצאים בפרשת מרים, וכפי שאנו מוצאים בחטאו של זמרי בן סלוא שהיה נשיא שבט שמעון.

תפיסה זו מתיישבת היטב עם מגמתו של המקרא אשר אינו נרתע ואינו חושש מלחשוף את כישלונותיהם של מנהיגי ונבחרי האומה הישראלית, כך אנו קוראים על מעידתם של אהרן הכהן, משה רבנו, בני עלי, שאול, דוד, שלמה, וכך על זו הדרך בהרבה מקומות.

יתר על כן, לא רק שיש מקום לבוא ולהזכיר את כישלונם של נבחרי ציבור לעיתים אנו מוצאים התייחסות מיוחדת לחטאם כך למשל לגבי חטאה של מרים מצווה הכתוב "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים, בדרך בצאתכם ממצרים" לשון חריגה זו אשר שאולה מהציווי על זכירת עמלק, מביאה את הרמב"ן לעמוד על חטאה של מרים: "במעשה מרים נצטווינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות, ואף על פי שהיה ראוי גם להסתירו שלא לדבר בגנותן של צדיקים, אבל ציווה הכתוב להודיעו ולגלותו כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם, מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד, כמו שאמרו: והכל באבק לשון הרע.