הרב בני פרל (ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן בתל אביב, וראש המסלול לתואר ראשון באמנות לגברים במכללת אמונה)עקדת יצחק מסתיימת יפה. יצחק לא עלה לעולה, וסיפור האומה קם וממשיך. אך ספר 'מלכים' מספר לנו על בן אחר שאכן הוקרב לעולה. "וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּֽי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה… וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמה… וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ". מישע, מלך מואב, לא מצליח במלחמתו נגד יהורם בן אחאב ולכן הוא מקריב את בנו על החומה. המלחמה עוצרת והסיפור מסתיים במילים התמוהות: "ויהי קצף גדול על ישראל".
הפרשנים התקשו להסביר מדוע הקרבת הבן סיימה את המלחמה, ויותר התקשו להסביר מדוע המעשה הנורא של מלך מואב הביא קצף דווקא על ישראל? בכנות, תשובה מניחה את הדעת – אין. אנסה להציע תשובה על דרך הפשט, שתבאר את הקצף והפסקת המלחמה וגם תמסור דבר לדורות.
בעת העתיקה היה שגור המנהג לקחת ילדים כעירבון לגביית חוב או מס. נביאי ישראל תיעבו אכזריות זו. אך המנהג היה כה רווח עד שישעיהו השתמש בו כדימוי לנבואה על ישראל: "כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁ֣ר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ". באמירה זו, ישעיהו טוען שהקב"ה אינו מוותר על ישראל, וכדימוי לכך הוא משתמש גם במה שכנראה היה מצוי בתקופתו – מכירת הילדים לנושים. אפילו בשלהי תקופת התנ"ך, בשיבת ציון היה המנהג רווח: "וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים בָּנֵינוּ וּבְנֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ רַבִּים וְנִקְחָה דָגָן וְנֹאכְלָה וְנִחְיֶה". אך כבר בתחילת ימי המלכים, שמואל הנביא מזהיר שמלך עשוי להשתמש בפרקטיקה הזו: "זֶה יִֽהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ… וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח".
יהורם יוצא למלחמה על מואב, לא כדי להגן על ישראל אלא כדי לגבות מס. מואב הפסיקו לשלם לו כמות עצומה (מאה אלף) של כבשים ואילים. מכאן מובנת הפעולה של מלך מואב – הוא ידע שמטרת יהורם היא לחטוף את בנו של מישע כעירבון. המלחמה לא פסקה, ומישע הולך ומאבד את ארצו ועמו. כצעד של ייאוש, הוא מקריב את בנו ודווקא על החומה, כדי שיהורם יראה זאת וכך פסקה המלחמה, שהרי אם אין את מי לחטוף, אין טעם להמשיך במלחמה. הקצף על ישראל מובן. אותה אכזריות של נטילת ילדים הביאה את מלך מואב לצעד הקיצוני. ישראל לא אמורים להיות אלו שמביאים לידי צעדים קיצוניים כאלו. ומניין שיהורם נהג ליטול ילדים בעבור חוב?
סיפור תמים ופלאי, שהוא גם פתיחת ההפטרה לפרשת 'וירא', מופיע מייד לאחר תיאור האירוע שבו מקריב מישע את בנו מחמת רשעותו של יהורם: "וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה' וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים". והנה, רש"י טוען שהנושה היה לא אחר מאשר יהורם בן אחאב, ולכן סיפור זה מופיע לאחר הקרבת בנו של מישע.
מכאן גם תשובה לשאלה מה הקשר בין ההפטרה לפרשת 'וירא'. אמנם המשך הפרשה מספר על לידה ניסית של האישה משונם וגם פרשתנו מספרת על לידת יצחק בנס, אך מדוע אנו מתחילים בסיפור אחר שנראה לכאורה לא קשור לפרשה? על פי דרכנו, מסתבר שלקיחת הילדים על ידי הנושה מזכירה הקרבת ילדים לעולה, רעיון הפוך מעקידת יצחק?!
המסרים העולים מכאן קשורים לעמוד השדרה של הקיום היהודי. יהודים לא שולחים ידם אל הנער. עקידת יצחק היא הרגע שבו נקבע "אל תשלח ידך אל הנער". הנער הוא מה שממשיך, ולכן הוא מעל הכל. דבר לא נאמר על תכונותיו של אברהם, וחיסרון זה הביא את חז"ל לדרשות שונות באשר לסיבה לבחירתו.
אך כבדרך אגב, מוזכרת תכונה אחת של אברהם, יחידה אך חשיבותה רבה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". אברהם מבין שיש "אחריו" ומה שאחריו תלוי בבניו. הוא הממשיך המושלם, ולכן דווקא בו בוחר הקב"ה. זו תובנה עמוקה הקשורה למהותו של עם ושל אדם. הדרך ממשיכה גם לאחר שלא נהיה כאן, ומי שימשיכו אותה הם הילדים. זו מהות האמירה 'אל תשלח ידך אל הנער', זו גם אחריותו ומהותו של ישראל. מכאן הקצף על ישראל. כאשר המלך יהורם פועל בדרך של פגיעה בילדים, גם בתוך עמו, ואפילו אם נוקט כך כנגד אויביו, הדבר נוגד את המהות הפנימית של ישראל. המנהג המזעזע של הקרבת הילדים מבטא את העמדת ההווה כעיקר. האמירה 'אל תשלח ידך אל הנער' מעמידה את העתיד והנצח כעיקר. עם ישראל, מהותו הוא בהמשך, בכך שגם בדור הבא יהיה מי שיקום וידאג לדור הבא.
