הרב בני פרל (ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן בתל אביב, וראש המסלול לתואר ראשון באמנות לגברים במכללת אמונה)הרושם המתקבל מפרשיות השמיטה והיובל ומפרשת התוכחה של שבוע הבא, הוא שהתורה עושה כל שביכולתה כדי לשכנע שהארץ אינה מובטחת. גם משום שקיומנו בארץ מותנה בצורת ההתנהגות שלנו, וגם משום שאחת לשבע שנים הקרקעות מאבדות את מאפייני הבעלות. עניים, חיות וכל אדם, עושים בה כבשלהם. ולא די בכך, אלא שאחת ליובל חוזרות הקרקעות למוכר. התחושה הכללית היא של תלישות ולא של בעלות.
בספר בראשית התחושה שונה. הקב"ה מבטיח לאברהם: "כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם". גם ספר שמות מחרה אוחז בדרך זו: "ארבה את זרעכם ככוכבי השמיים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם", נתינת הארץ היא לעולם, נצחית ומובטחת.
אך כאמור, בפרשה שלנו המצב שונה לחלוטין. נטישת הקרקע, השמיטה, שכבר מוזכרת בספר שמות נזכרת כאן בפירוט, ופירוט זה אינו מותיר ספק: הבעלות על האדמה היא על תנאי. לא מדובר בסתירה. בספר בראשית מתואר המצב העקרוני שבו ישראל נוחלים לעולם, ואילו בספר ויקרא ובספר דברים מדובר בתנאים לקיום מצב זה. יותר ממה שהתורה מנסה להזהיר אותנו, היא מנסה לעצב את היחס שלנו לאדמה. מה הוא אם כן היחס הרצוי לאדמה?
האדמה שממנה בא האדם ואליה ישוב, היא הדבר המוצק ביותר, הדבר שבלעדיו אין קיום, הנצרך ביותר גם לביטחונו של האדם. אולי דווקא בשל כך, היחס הרצוי אליה הוא יחס של ארעיות, של חוסר ודאות ובעיקר של קיום התלוי באופן ההתנהגות של האדם ולא בהחלטה חלוטה. תחושת הארעיות גורמת לאדם לפתוח את עיניו ולהתבונן. בתחילה הוא מתבונן על מנת לשרוד, להיזהר מסכנות, אולם מתוך כך הוא לומד לראות אופקים חדשים. לעיתים, מדובר בעני ובגר הבאים לשדהו, אך בעיקר הכוונה היא ליכולת להבחין בכל מה שאינו בתחומו.
חסימת כבישים היא פרקטיקה חביבה על מפגינים מכל סוג ודעה. תושב פריפריה תהה באוזניי מה טעם יש למפגינים בתל אביב לחסום את תל אביב, הם מציקים לעצמם, אמר. אבל רוב האנשים שנגד דעתם הם מפגינים בכלל אינם גרים בתל אביב, ולא אכפת להם מכך שאיילון חסום.
חסימת כביש נעשית על ידי מי שחש שהקרקע נשמטת מתחתיו, שהדבר המוצק ביותר הופך לחסר ודאות
חסימת הכביש לא נועדה לשנות את דעתו של החולק עליך, גם לא להציק לו. המפגינים למיניהם יודעים שדעתו של אף אדם לא תשתנה מחמת כביש חסום. חסימת כביש נעשית על ידי מי שחש שהקרקע נשמטת מתחתיו, שהדבר המוצק ביותר הופך לחסר ודאות. השליטה על הכביש, אפילו שהיא זמנית, מחזירה לרגע את תחושת השליטה בקרקע, תחושת הבעלות מבליחה שוב. המפגינים חשים שיש להם נוכחות ציבורית ויכולת לשלוט בטריטוריה, אך תחושות אלו הן חסרות תועלת ותוחלת.
פרשת 'בהר' מציעה שלא לדחות את התחושה שהקרקע נשמטת תחת רגליך, להיפך, היא מציעה לקבל אותה ולאמץ את היחס הארעי לקרקע כדרך חיים קבועה. אילו היו המפגינים מוותרים על היומרה להיאחז, ייתכן שהיו מצליחים להיפתח ומתוך כך לפתוח, ייתכן שהיו מצליחים לשכנע או לפחות למתן. הרצון להרגיש בעלות יוצר אטימות והבנה שיש צורך באלימות. הדבר נכון כלפי כל מי שמאמץ את החסימות כדרך, ממפוני גוש קטיף, דרך מתנגדי הגיוס, מוחי אפליית העדה האתיופית בואכה אנשי בלפור וקפלן. כולם הרגישו שהנה, הקרקע נשמטת ובמקום לקבל את שמיטת הקרקעות כהזדמנות, הם נתפסו בניסיונות רגעיים לחוש איזו אשליית בעלות לכמה רגעים.
