אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])היינו מצפים לכאורה, שההנחיה האלוקית לעם ישראל עם כניסתו לארץ תהיה בסגנון של- כי תבואו אל הארץ, תפשילו שרוולים, תסתערו על הקרקע, תתחילו לבנות בתים, לרכוש נכסים, לחרוש, לזרוע, לקצור, להקים בורסה, לעשות הנפקות, להקים סטארטאפים, לעשות אקזיטים, וכן הלאה על זה הדרך והכיוון.
אלא, שלהפתעתנו המסר והכיוון האלוקי הוא אחר לחלוטין, ויש בו מילת מפתח אחת על הטיותיה השונות ששזורה לאורך כל דברי ה' למשה בהר סיני- שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן… וְשָׁבְתָה… שַׁבָּת לַה'… שְׁנַת שַׁבָּתוֹן… שַׁבַּת הָאָרֶץ… וְשַׁבְתֶּם… תָּשֻׁבוּ.. וכו'.
היינו מצפים למסר של הסתערות ועשייה נמרצת, ובמקום זאת אנו מקבלים מסר ברור שאומר- תרגעו… תרגיעו… צאו לשנת שבתון…
בהכירנו את טבע העם היהודי- אנו יודעים ששנת שבתון היא תמיד דבר מבורך, אבל אף על פי כן צריך לנסות להבין את פשר הדברים הללו.
אומנם גם נכון ש'וְשָׁבְתָה' ו'שַׁבָּתוֹן' לא דומות ל'וְשַׁבְתֶּם… תָּשֻׁבוּ..' . אלו מלשון שביתה ואלו מלשון שיבה, ובכל זאת הצליל והשורש הרעיוני דומה.
סביר להניח שגם הקב"ה יודע שכאשר מגיעים אל ארץ חדשה יש כל כך הרבה משימות ודברים לעשות באופן מיידי, אבל הקב"ה יודע עוד משהו- שאם נכנסים לארץ כשהמטרה לא ברורה, והחזון הגדול לא ניצב מנגד- הישיבה בארץ איננה מובטחת.
העולם רץ, והקב"ה מבקש שלפני שנתחיל לרוץ- קודם כל נשבות. השביתה הזו תזכיר לנו מה מקור הברכה בארץ- 'לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה'. השביתה הזו- של האדם של הארץ, תייצר נשמה מסוג אחר. נשמה של 'שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן', היא נשמה שתתקיים בה- 'וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ'.
העולם נוסע למזרח, ומתבונן בפליאה, הערכה והערצה באותם נזירים היושבים להם מתבודדים ומרוכזים בשקט ובנחת, בשקט הפנימי שלהם, וחיים עולם פנימי עשיר, מנותק מכל המירוץ האנושי והעולמי.
אנחנו לא צריכים להרחיק נדוד עד קצוות מזרח. סודות השבת, השביתה והשיבה השזורים בפסוקי הפרשה, מגלים לנו כנקודות ציון במסע ניווטים את הדרך היהודית להגיע למנוחת הנפש והגוף, לשביתה ולשבת, ולשיבה אל עצמנו, עצמאותנו, ועצמיותנו.
יש הרבה ברכה וטוב בריצה, בהתקדמות, בשאיפה, ובאקזיטים. אלמלא המוטיבציות הללו העולם לא היה מתקדם, אלא שבצד הברכה מכל זה, נמצאת גם הסכנה של 'ורם לבבך ושכחת'. הסכנה של שכחת החזון והמטרה, של הידיעה מאין באת ולאן אתה הולך ומהם תחנות התידלוק הרוחניות שלך בדרך.
בדיוק כדי שזה לא יקרה, וכדי שהכניסה לארץ לא תהפוך למירוץ חומרני ובורגני, כדי שהנפש לא תיטלטל בריצת החיים – מבקש הקב"ה להתחיל את החיים בארץ חמדת האבות לא בריצה- אלא בדיוק ההיפך- בשבתון ובשיבה.
כך נכנסים לארץ בפעם הראשונה, כך שבים לשורשים בכל סבב של שבע שנים, כך חוזרים הביתה כולם בשנת היובל אחרי חמישים שנה, וכך כל החיים מקבלים טעם של שְׁנַת שַׁבָּתוֹן.
(בהר תשעט)
