על התעמרות במקום עבודה

פרשת השבוע מקפלת בתוכה תהליך התמוטטות כלכלית של אדם שכדי לכסות את חובותיו או כדי להתקיים צריך למכור את המקרקעין שברשותו, בהמשך הוא נזקק לאחרים ואולי מחפש הלוואות כדי לצאת מהפלונטר הכלכלי. השלב הבא בהתמוטטות הכלכלית של האדם היא שהוא מוכר עצמו לעבד, כפי שאנו קוראים: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך". השלב האחרון בהידרדרות היא שלב בו ישראלי נמכר לעבד לאדון שאינו ישראלי.

המציאות של הימים עליהם מדברת התורה היא מציאות של עבדים בעולם העתיק אז מוסד העבדות היה רווח ומצוי, עם ההכרה בזכויות האדם ובמעמדו, החלה העבדות להיעלם מהעולם, כך למשל קובעת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, ואשר אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם: "לא יהיה אדם עבד או משועבד עבדות וסחר עבדים יאסר לכל צורותיהם". כיום עדיין ניתן למצוא בעולם את מוסד העבדות. על אף היות המוסד של עבדות מוכר בתקופת המקרא אין המקרא מעודד תופעה זו ויחס המקרא לעבדות היא שלילית, וזו מהטעם הפשוט שעם ישראל הוא קניינו של האל, כמו שמתאר הכתוב "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד", מסביר את הפסוק הרב שמשון רפאל הירש: " עבד ה' לא יכול להיות עבד לאחרים. עבודת ה' עושה את האדם בן־חורין באמת". לפי המדרש האפשרות של האדם למכור את עצמו הינה אך כשמדובר במוצא אחרון ולאדם לא נותרה כל אפשרות להחזיק עצמו מבחינה כלכלית, ובלשון חז"ל: "מנין שאין אדם רשאי למכור את עצמו ולהניח אפנדתו, ולקח לו בהמה, ולקח לו כלים, ולקח לו בית, אלא אם כן העני? תלמוד לומר ",וכי ימוך…ונמכר" – הא אינו נמכר אלא אם כן העני".

קביעה מקראית זו 'כי עבדי הם" מבוארת על ידי ר' דוד צבי הופמן, הרד"צ הופמן, ממנהיגי יהדות גרמניה בסוף המאה ה-19, כעקרון 'על' החולש על כל העניינים ביחס לאדם שנזקק למכור עצמו לעבד, וכך הוא לשונו: "הוא הנמקה לכל החוקים הקודמים ולבאים אחרי-כן". האיזון  המקראי בין עבד ה' לבין אדם שמוכר את עצמו, מוצע באפשרות של מציאות זמנית של עבד, עבדות שמתוחמת בזמן, אדם שמוכר את עצמו לעבד לתקופה מסוימת של מספר שנים.

אחת החובות החלות על אדון שמחזיק 'עבדים' הנה החובה לשמור על כבודו. הדאגה לכבודו של העובדת מתורגמת להוראות מעשיות כמו למשל: "לא תעבוד בו עבודת עבד", ובהמשך אנו קוראים: "לא תרדה בו בפרך ויראת מאלוהיך".

דקדוק בלשון המקראית הוביל את חז"ל במדרש ההלכה ללמוד הלכות מעשיות. וכך אנו מוצאים בספרא: "אחיך" – שתנהוג בו באחווה… "לא תעבוד בו עבודת עבד" – שלא ייטול אחריך בלנטיא [=מגבת], ולא ייטול לפניך כלים במרחץ. "כתושב" – מה תושב [גר תושב] "בטוב לו לא תוננו", אף זה "בטוב לו לא תוננו"…"יהיה עמך" – עמך במאכל, עמך במשתה, עמך בכסות נקייה. שלא תהא אוכל פת נקייה, והוא אוכל פת קיבר [=לחם שרובו עשוי מסובין]; אתה שותה יין ישן, והוא שותה יין חדש; אתה ישן על מוכין [=צמר גפן], והוא ישן על התבן. "לא תרדה בו בפרך" – שלא תאמר בו: 'החם [=חמם] את הכוס הזה', והוא אינו צריך, 'הצין [=קרר] לי את הכוס', והוא אינו צריך, 'עדור תחת הגפן עד שאבוא".

המעיין בפרשנות חז"ל ללשון המקראית אינו יכול שלא לזהות את הרגישות שגילו חז"ל לעבד. חז"ל מבינים את מצוקת העבד ואת רצונו להתפרנס ואת הסיטואציה שאדם נאלץ למכור את עצמו כדי לשלם את חובותיו או כדי להתקיים. ומתוך כך היא מונה סדרה של הוראות שכל עניין לשמר ולהבטיח שהגדרה החדשה "עבד" לא תהווה גורם שלילי שבכוחו לאפשר לאדון לבוא ולזלזל בעבד שלו. יתר על כן בתלמוד הבבלי מובעת תפיסה לפיה: "מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו"

בשאלה כיצד מוסד העבדות יכול להתחבר לימינו התשובה היא פשוטה, דרך היחס לעובד. מבלי להכנס לשאלה האם שוק העבודה המודרני המעסיק שכירים אינו גלגול 'מתקדם' של עולם העבדות הישן. הרי שניתן לקבוע כי החובות שחלות על העבד יכולות לחול גם על עובד. כך למשל הרב עוזיאל בתשובה שכתב ביחס לטיב היחסים שבין המעסיק לבין עובדיו, הוא כותב: "דבר זה לא מצאתי מפורש בדברי רבותינו זכרם לברכה הראשונים, אבל נלמד הוא במכל שכן ממאמרם ז"ל בדרשת הכתוב: "'כי יימכר לך אחיך' וכו' – שתנהג בו אחווה… הא כיצד? אתה נוהג בו אחווה, והוא נוהג בעצמו בעבודתו"…מכאן יש ללמוד על היחסים ההדדיים בין המעביד לעובד. המעביד חייב לנהוג בעובד מידת אהבה וכבוד, עין טובה ונדיבות לב. והפועל חייב לנהוג מידת נאמנות ומסירות גמורה לעבודה שנשכר לעבוד בה". דברים דומים אנו מוצאים גם הרב חיים דוד הלוי, בפסיקתו: "אם כך הם הדברים בעבד, כל שכן הוא בפועל שאינו עבד כלל. ותמיד ידעו חכמי ישראל ובתי דינם לעמוד לצדו של הפועל, אף לפנים משורת הדין".

את החובה לנהוג עם העובד לפנים משורת הדין, ומתוך חובה מוסרית, ניתן ללמוד ממעשה המובא בתלמוד הבבלי על המקרה שעבדיו של רבה בר בר חנא שברו לו חביות של יין. בתגובה תפס רבה בר בר חנא את בגדיהם כבטוחה לתשלום הנזק שנגרם לו בעקבות אובדן היין. הלכו אותם סבלים לרב וסיפרו לו את המקרה, לאחר ששמע את סיפורם של הסבלים ביקש רב מרבה בר בר חנא שיחזיר להם את גלימותיהם שלקח כבטוחה, את החלטתו נימק רב על הפסוק בספר משלי "למען תלך בדרך טובים", רבה בר בר חנא ציית לפסק הדין והשיב להם את גלימותיהם. הסבלים לא הפסיקו, הם המשיכו וסיפרו לרב על מצבם הכלכלי הקשה והיותם עניים ואין להם מה לאכול, לאור טענות אלו פסק רב על רבה בר בר חנא לשלם לפועלים שלא רק שהזיקו לו ושברו לו את החביות עם היין לשלם להם את שכרם, הפעם נימק אב את קביעתו על הפסוק במשלי "ואורחות צדיקים תשמור".

השמירה על כבוד העבד המקראי, האיסור שלא לרדות בעבד, ולא להתעמר בו, אינה עוצרת רק בתקופה המקראית מקום שמוסד העבדות היה רווח ומצוי. קריאה זו צריכה להדהד גם היום, כל מקום שאתה מוצא יחסי היררכיה בשוק העבודה, בין עובד למעביד. פערי הכוחות והיתרון העצום שיש למעביד אינם מתירים לו לעשות בעובד ככל העולה על רוחו, להעליבו, לביישו או להתעמר בו. המבקש להעסיק עובד צריך להרגיש כאילו הוא קנה אדון לעצמו.

(בהר תשפ"ב)