ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)בימים הקשים העוברים עלינו, אנחנו מרבים בתפילה ובתחנונים לפני אבינו שבשמיים לומר לצרותינו די. האם ריבוי התפילה והתחנונים צריך להתרחש רק כל אימת שצרותינו גדולות? האם זו אינה צריכה להיות שגרת חיינו ושגרת תפילותינו? נראה שבפרשתנו תשובת מה לשאלה זו.
בפסוק השגרתי "וידבר ה' אל משה לאמור", שני פעלים טריוויאליים: דיבור ואמירה. הפעלים כל כך בנאליים וחוזרים על עצמם עד כדי אובדן היכולת להבין את המשמעות העמוקה הגלומה בהם. ה' מדבר אל משה! וכי קל הדבר בעינינו שה' מדבר אל בני אדם? לו היה נאמר משפט זה על אחד מבני דורנו, גדול ככל שיהיה, היינו בוודאי מגחכים. אולם, כאשר זה נאמר על משה רבנו, התרגלנו. הפועל השני לכאורה קל יותר לעיכול, משה מצטייר כאן כעין תחנת ממסר, הדברים זורמים דרכו אל בני ישראל או אל נמענים אחרים.
ברם, מה משמעותה של מילה זו בפסוק: "וָאֶתְחַנַּן, אֶל ה', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר"? רש"י פותר את הקושי באמצעות רעיון נועז: "זה אחד משלושה מקומות שאמר משה לפני המקום איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו". מהם אותם ג' מקומות? 'שפתי חכמים' משיב על אתר: "שהתפלל משה עליהם וביקש מהקדוש ברוך הוא שימלא שאלותיו ושיודיענו אם יעשה שאלתו ובקשתו, כמו גבי מרים שביקש שירפא אותה מצרעתה, וכן גבי יפקוד ה' א-להי הרוחות, ביקש שירשו בניו אחריו גדולתו". המשותף לשלושת המקומות הוא התפילה עבור האחר. המילה לאמור מתפרשת כפשוטה, איני זז מכאן עד שתאמר לי. הזכות ליכולת העמידה של האדם מול הא-ל במקרה זה נובעת מן העובדה שהוא מתפלל עבור האחר. רעיון נועז שכבר מופיע במשא ומתן התגרני שאותו ניהל אברהם אבינו עם בוראו. התחינה לפי פירוש זה מן הקב"ה הינה – לאמור, במובן, אמור לי, השיבני, היענה לי וכדומה.
דווקא הניסיון לפרש את המילה בפרשתנו כמשמעותה בכל המקרא, תוציא אמנם את הפירוש מן הפשט, אבל מאידך גיסא היא תחשוף אותנו לרעיון אמוני נועז. כך ניתן לפרש את דברי משה אלו: את הרעיון של ואתחנן בעת ההיא יש לאמר לכל יהודי בדורות הבאים. משה מבקש מן הבורא את הזכות להעביר הלאה רעיון זה. מהו הרעיון שאותו יש להעביר לכל יהודי לדורות? את זכות העמידה לפני הבורא! לא את מה שאמר משה. אפשר שזו אינה רק זכות אלא חובה, שהרי לכל יהודי באשר הוא יש את ה'בעת ההיא' שלו. הוא צריך לדעת ש'בעת ההיא' מה שיכול להועיל הוא רק תחינה לפני בורא עולם.
האם יש לנקוט דרך זו רק כאשר נצרך אדם להיענות מהירה בשל צרה שבה הוא שרוי? האם 'בעת ההיא' אינה מעידה על הצורך להתחנן רק 'בעת ההיא'? סדר הדברים מלמדנו שאין הדבר כן, ואף הוא יסוד אמוני. אין להמתין עד ל'עת ההיא' כדי להתחנן לבורא עולם, אלא ההיפך. התחינה המתמשכת והבלתי פוסקת צריכה לפגוש את ה'עת ההיא', שהרי 'ואתחנן' קדם ל'בעת ההיא'. רעיון זכות העמידה לפני בורא עולם, הוא-הוא יסוד התפילה הקבועה בלשון תחנונים.
"רבי שמעון אומר: הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה. וכשאתה מתפלל – אל תעש תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא" (אבות ב, יג).
להערות: hazutg@gmail.com
