אל תתאוו

ידעה התורה את נפש האדם, תאוותיו וחולשותיו מאז ועד עתה

המשפט החותם את עשרת הדיברות אותן נקרא השבת פרשת 'ואתחנן', פוגע בבטן הרכה של החברה בכלל, החברה המערבית בפרט, ובנקודה רגישה ועמוקה הנמצאת אצל כל אחד מאיתנו.

כך חותמת התורה את עשרת הדיברות: 'וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ' – איסור להתאוות לדברים שיש לרעך ואין לך, או שיש לך אבל אתה לא מסתפק בהם ורוצה עוד.

זו לא הפעם הראשונה בה אנו נתקלים בסכנות ובעוצמות הגדולות של התאווה. כבר בבריאת העולם הייתה זו התאווה שהתחילה תהליך שהפיל את כולם כמו דומינו.

כל גן העדן עמד לרשותם של אדם וחוה: "וַיִּטַּע ה' אֱלֹוקים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. וַיַּצְמַח ה' אֱלֹוקים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל..".

כל מה שנדרש מאדם וחוה זה ליהנות מכל הטוב הזה, לאכול מהכל ולשמור על המקום: "וַיִּקַּח ה' אֱלֹוקים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ... וַיְצַו ה' אֱלֹוקים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". היתה מגבלה אחת קטנה: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ"- רק עץ אחד בכל הגן הגדול והמקסים הזה שאסור לאכול ממנו.

ומתברר שהתאווה הייתה חזקה יותר מהכל- "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם", ומכאן הדרך עד לאכילה, לעונש ולאסון הגירוש הייתה קצרה.

לא רק בגן עדן, אלא גם במדבר התאווה עובדת שעות נוספות, לא מרפה וגורמת לאסונות: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר".

לא בכדי החתימה של עשרת הדיברות היא במילים 'וְלֹא תִתְאַוֶּה'. ידעה התורה את נפש האדם, תאוותיו וחולשותיו מאז ועד עתה.

גם המפרסמים, המעצבים, המשווקים, המוכרים, שוטפי מוח למיניהם, מעצבי דעת הקהל, רשתות תקשורת ההמונים והתקשורת החברתית – יודעים ומכירים היטב את כוחה של התאווה ועוצמתה ומגייסים אותה לשורותיהם 7\24.

כל הקמפיינים שלהם בנויים על העניין הזה של גירוי וחוסר סיפוק ושמחה במה שיש. כל האמירה שלהם היא בסגנון של- אל תסתפק במה שיש לך, תראה מה וכמה יש לרעך- בתים, נכסים, מכוניות, מותגים, 'בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ', ואם אתה רוצה גם להיות מצליחן אז תתאווה, תקנה, 'תתקדם', תרכוש, וכן הלאה.

הם ידאגו להגיד לך בכל הכלים העומדים לרשותם שיש כאלו שיש להם יותר, ולכן אתה לא 'אין', לא יוצלח ולא מספיק טוב אם גם את זה לא יהיה לך.

מאז בריאת העולם ועד היום יצר התאווה מפיל ומכשיל אנשים, תרבויות ועמים. זהו יצר כל כך חזק שכדי להתגבר עליו, יש לגשת אל החיים עם תוכנת הפעלה אחרת לחלוטין אותה הורו לנו חכמים, בריאה יותר, אמיתית יותר וערכית יותר: 'אֵיזֶהוּ עָשִׁיר – הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ'.

"נגני במיתרי האור
עשי את חייך שיר
שלא יחלוף לשווא
הכאן והעכשיו
כי מה בן אדם כבר משאיר

לא טעם ההמון
לא בצע וממון
רק השמח בחלקו עשיר".

[יענקלה רוטבליט]

(ואתחנן תשפ"ב)