עזרת נשים: רעות רוזנפלד

בת 37, נשואה ואם לחמישה, מהר ברכה, מנכ"לית 'חזון לאומי', בוגרת תואר שני במנהל עסקים

הילדות בכוכב יאיר

גדלתי בכוכב יאיר, אבא רו"ח ועו"ד ואמא מורה לכלכלה. ההורים שלי הם אנשים מיוחדים, מדהימים, אנשי חסד וחוכמה, מלאי ענווה. זכות לגדול בבית כזה. אנחנו ארבעה ילדים, אני הכי קטנה. משפחה מגוונת ומעניינת, בכל סוגי הקשת הדתית. לגדול בכוכב יאיר הייתה חוויה מעניינת, זה יישוב מעורב ואיכותי מאוד. המון יוצאי צבא. אולי בגלל זה התחתנתי עם קצין. בכיתה ה' נכנסתי לוועדת כיתה ואירועים. נראה לי שכבר שם הבנתי שאני מפיקת אירועים בנשמה. גם היום, אני האמרגנית של המשפחה והחברים.

החיים לצד איש קבע

מאתגר. בעיקר בונה תעצומות נפש. היו תקופות מאוד קשות, המון לבד, התמודדויות עם אתגרים קשים. בשנים האחרונות ב"ה הוא בתפקידים אחרים, אז יותר קל. זו משימה 24/7 להיות רכוש צה"ל, זמין תמיד. לצערי, יש בעיה תדמיתית קשה כי אין קשר בין תפיסת הציבור לבין מה שקורה בפועל. יצאתי מהשנים האלו חזקה מאוד.

מלחמת "חרבות ברזל"

התחלתי את העבודה עם תחילת המלחמה, רוב הסטודנטים הבנים היו מגויסים, ולא היה ידוע מתי תיפתח שנת הלימודים. מאתגר מאוד. במקביל לתוכניות הרגילות, עסקנו השנה בפרויקטים של הסברה בחו"ל. עבודה חשובה ומעניינת שלא נגמרת לעולם. גם התוכנית לסטודנטים הייתה שונה מעט בתוכן כי עסקנו יותר בנושאי ביטחון, לחזק את תפיסת הביטחון של ישראל ולבנות פה דור של מנצחים. אנחנו חיים בדור של גיבורים, עכשיו הזמן לניצחון.

רגע של משבר

תחילת המלחמה הייתה תקופה קשה מאוד. השבר, ההלם, הפחד, להיות לבד. מעולם לא הרגשתי כל כך לבד. מעבר לזה, משפחות הקבע לא קיבלו תמיכה או התייחסות כי נהוג לחשוב שהן "רגילות לזה". ובכן, אף אחד לא רגיל למה שהיה פה בחודשים האחרונים. זו מציאות הזויה שהפכה לכולם את החיים.

'חזון לאומי'

ארגון שפועל להעמקת התודעה והזהות היהודית-הישראלית, לפיתוח מנהיגות צעירה ולחיזוק העשייה הציבורית בקרב סטודנטים וצעירים. כחלק מפעילות הארגון הסטודנטים יוצאים לסיורים ברחבי הארץ בנושאים שונים, שומעים הרצאות מפי טובי המרצים ופועלים במגוון תחומים. התחלתי ב'חזון לאומי' לפני 4 שנים כסטודנטית. השתתפתי בתוכנית למנהיגות הציבורית ונהניתי מאוד, למדתי הרבה. נשארתי פעילה בארגון, ולפני כמעט שנה מוניתי למנכ"לית. אני נהנית מהעבודה, מהשליחות, זכות לעבוד בארגון עם משמעות. אני לא יכולה לראות את עצמי עוסקת בעבודה רגילה. עם ישראל צריך חזון. להבין איפה אנחנו היום ולאן אנחנו רוצים להתקדם.

1 בספטמבר

לפני 3 שנים נקראתי לדגל ולימדתי בנים בתיכון אנגלית. היה קשוח, ודי מהר הבנתי שמערכת החינוך היא לא בשבילי, אבל נהיינו משפחה מאמצת של אחת הכיתות שלימדתי, אז את הקשר עם הנוער הרווחתי. אני נמצאת בוועד הורים כמעט בכל המסגרות, פעילה מאוד, ומדי שנה נחשפת למערכת החינוך מכיוונים שונים. גם בתור מורה, הגעתי מבחוץ, לא עברתי במסלול הרגיל של תואר ראשון ותעודת הוראה בגיל 20+, אז הראייה שלי הייתה אחרת.

לדעתי, מערכת החינוך בישראל חייבת שינוי. לא רפורמה קטנה, אלא בנייה מחדש. אנחנו לקראת 1 בספטמבר, ואני מוטרדת מאוד שעוד שנה עברה ואין שינוי. לא לטובת התלמידים ולא לטובת המורים. יש הרבה מורים טובים שמשקיעים, אבל המערכת מיסודה לא מאפשרת צמיחה. יש בישראל אנשים טובים ומוכשרים, וחייבים להתאים את המערכת לימינו.

עונג שבת עבורי

שבת היא החמצן שלי לכל השבוע. יש לו"ז, כמו בכל דבר אצלי… זמן משפחתי, זמן עם חברים, אני מאוד אוהבת לארח. מדי שבת אנחנו לומדים, בבת מצווה הקודמת סיימנו מסכת ברכות, ועכשיו לקראת הבת המצווה של הבת השנייה – מסכת חגיגה. יש לנו זמן ללימוד משפחתי, ליהנות, לשחק 'קטאן', לקרוא ספרים.

לפעמים חלומות מתגשמים

החלום זה לעשות טוב בעולם. לכתוב את הספר שתמיד רציתי ולשנות את מערכת החינוך בישראל.