עזרת נשים: ליבנת ורדי אור זך

תסריטאית ומרצה, בת 35, מפדואל שבשומרון, נשואה ואם לחמישה

הגירוש מגוש קטיף

גדלתי בגוש קטיף, ביישוב ניסנית, שהיה יישוב מעורב של דתיים וחילונים שחיו יחד בהרמוניה. לצערי, בנעוריי גורשנו מביתנו ועברנו לגור בניצן. הגירוש היווה עבורי טראומה שעדיין לא עובדה, וכרגע נכתבת לכדי תסריט שקיבל תמיכה מאחת מקרנות הקולנוע.

לימודי קולנוע

בתחילה למדתי תואר בהוראה בהתמחות בהיסטוריה, אבל הבנתי שלא לכך יועדתי. תחום היצירה לא נתן לי מנוח. תמיד הסתובבתי עם מצלמה, מגיל הנערות הבנתי את הכוח שיש בוויזואליה כדי לספר סיפור. גם את הגירוש מגוש קטיף צילמתי, וחוויתי אותו למעשה דרך עדשת המצלמה. אז הלכתי ללמוד תואר ראשון בקולנוע. לאחר מכן למדתי תואר שני ובהמשך גם תואר שלישי, שאותו טרם סיימתי.

רגע של משבר

לקראת תום לימודי ההוראה היה לי משבר גדול. הבנתי שלא טוב לי, אבל היה נראה לי אז שאין מנוס – הרי כבר למדתי, עכשיו לעזוב?! בסיעתא דשמיא, אחרי טיול ארוך בחופשת סמסטר, הבנתי שנכון שאני אחרי תואר ומצופה ממני להתחיל לעבוד בתחום, ונכון שלא היה מקובל אז שדוסית כמוני תלך ללמוד קולנוע – אבל, אם לא עכשיו, אימתי? הלכתי ללמוד תואר, מהתחלה, אבל תואר שבו נהניתי מכל רגע ורגע. הרגשתי שסוף-סוף מצאתי את מקומי בעולם. התרת הספקות ממש.

דתיים וקולנוע

אם נעשה סקירה היסטורית קצרה, נגלה שעד שנות ה-2000 דמות הדתי כמעט שלא הופיעה בסדרות ובסרטים הישראליים, וכשכן, דמות הדתי הייתה נלעגת ולא מייצגת. בתחילת שנות ה-2000 החל השינוי, לאור יציאתם של בוגרים ראשונים מבתי הספר הדתיים לקולנוע – מעלה ותורת החיים (קורן). אז החלו יצירות ראשונות – "הישיבה", "אורים ותומים", "קטמנדו" ועוד – אבל כל אלה היו סדרות בטלוויזיה. לקולנוע היה קשה ומורכב יותר לפרוץ.

הפריצה הגיעה הודות להקמתן של קרנות הקולנוע האזוריות בידי מירי רגב בשנת 2019. קרנות הקולנוע אשר מממנות באמצעות משרד התרבות את סרטי הקולנוע הישראליים, רובן ממוקמות בתל אביב ולא מביאות את קולות הפריפריה לקדמת הבמה. השינוי הביא לפתיחתן של קרנות בפריפריה שנתנו ייצוג ועדיפות ליוצרים מהאזור. לראשונה, ניתן הסיכוי והחל שילובם של יוצרים דתיים ויוצרי פריפריה בתעשיית הקולנוע הכללית. אז אנחנו בהתחלה, אבל כבר ניכר שהסרטים מביאים רוח חדשה של יצירה, רוח חדשה ומקורית לקולנוע הישראלי.

הסרט "אמצע החיים"

התסריט מבוסס על הספר "אין שם לאהבה" של דודי גודר (2014), ומתאר אנשים באמצע חייהם שחווים חזרה בתשובה וחזרה בשאלה. רוב צילומי הסרט נערכו בחוות גבעות עולם שבשומרון. כתבתי את התסריט יחד עם חבריי האהובים, דני והילה רייספלד. הסרט יצא לאקרנים במהלך מלחמת "חרבות ברזל", וצפו בו יותר מ-50 אלף צופים. כמות האהבה שהסרט הזה מקבל מהקהל היא בלתי נתפסת, וזאת למרות שאנחנו בשנה של מלחמה, שנה שבה אנחנו מתלבטים פעמיים אם לצאת לבלות בקולנוע בזמן שמשפחותינו ואהובינו בקרב, שנה שבה אנחנו כואבים ומתפללים לשובם של החטופים, שנה של הלוויות ופצועים. אני מעריכה מאוד את אהבת הקהל, ומודה לקב"ה יומיום שזכיתי לייצר סרט שהוא אסקפיזם בריא שעוסק באמונה ובאחדות, בימים הקשים.

היעד הבא

בימים אלה אני עובדת על מספר פרויקטים חדשים שצפויים להגיע למסך בשנים הקרובות. וגם על סדנת תסריטאות ממוקדת, למעוניינים להתעסק בתחום מבלי ללמוד לימודים אקדמיים ארוכים. זכות גדולה עבורי לעבוד בשאהבה נפשי. השילוב המדהים בין לשבת לכתוב תסריטים ובין לצאת לפגוש את הקהל בהרצאות על הסרט שלי ועל קולנוע בכלל – מרגיש לי כמתנה וסיעתא דשמיא ממש.