דור הדתל"שים

עכשיו, כשחגי תשרי, מלווים בהתרוממות רוח של היטהרות הנפש במוצאי יום הכיפורים, ובשמחת חג הסוכות והתורה, הולכים ונאספים אל העבר – זמן הוא לערוך חשבון נפש דתי. לא יהיה זה מן התבונה לטפוח לעצמנו על השכם ולהמשיך בשגרת חיינו היהודית. מתחת לפני השטח גואים זרמים של אי נחת, שהיהדות הדתית ובעיקר מנהיגיה הרוחניים לא יוכלו לאורך ימים להניח להם ולהכילם, כי ביום מן הימים עלול הזרם הזה להפוך להוריקן.

שוחחתי במרוצת החגים עם שני נכדיי, בוגרי ישיבות תיכוניות, מהמובילות שבהן, שגם למדו שנתיים בישיבות הסדר, מהחשובות שבהן. התקשיתי לקבל את מה שאמרו, ועד שלא נקבו בשמות מפורשים כדי להוכיח את דבריהם סירבתי להאמין. 30% מבוגרי הישיבות הללו נושאים בתואר דתל"שים, דתיים לשעבר. הישיבות התיכוניות וישיבות ההסדר הללו הן העילית של החינוך הדתי בישראל. ואתה אומר לעצמך: אם בארזים נפלה שלהבת ושיעור דתל"שיהם עומד על 30%, מה יגידו אזובי הקיר? האם אצלם שיעור הדתל"שים מגיע ל-40%? ואולי יותר? אין לתופעה הזאת הגדרה אחרת מאשר כישלון, ואז אתה שואל את עצמך: האם התופעה הזו מדירה דיה שינה מעיניהם של ראשי הישיבות?

ראשי ישיבות משקיעים שנים על גבי שנים בחינוכו של הנוער ליראת שמיים, לקיום מצוות וללימוד תורה, והנה אחוז כה גבוה של תלמידים קם בוקר אחד ומשליך מעל גבו את כל התורה ששמע מפי רבותיו. ראוי לדייק: הוא משליך את התורה הדתית. הוא בוודאי לא משליך את סל הערכים שאותו רכש בישיבה, סל המעמיד אותנו בשורות העליונות של החברה הישראלית בתחומי התרבות, האקדמיה, המחקר, המשפט והצבא. הורים משקיעים 18 שנה בעיצוב בנם כאיש ירא שמיים, יחד עם כל סל הערכים המופלא שהם מעניקים לו, והנה באחת חינוך דתי של 18 שנים נעלם והיה כאבק פורח.

אין ספק, ראשי הישיבות עומדים בחזית החינוך ובוודאי מתמודדים עם התופעה הזאת, אלא שהכישלון מצביע על כך שההתמודדות הזו נעשית בכלים לא נכונים, מתוך נקודת מוצא לא נכונה, ואינה מצליחה לפגוע במטרה. דומה שראשי הישיבות טועים בגישתם, באשר הם בטוחים בוודאותה ובמובנותה מאליה של הדת וסבורים שאת שורשי הדתל"שיות יש לחפש אצל המחנכים שלא מצאו את הדרך הנכונה לאהב על תלמידיהם את הדת ואת הטקסטים הדתיים, את הגמרא, למשל.

אולם, לנטישת הדת יש שורשים עמוקים הרבה יותר. אנחנו חיים בתקופה המודרנית, ואין זה מובן מאליו שהדת והמודרנה ידורו בכפיפה אחת. אין זה מובן מאליו שהאדם יהיה דתי. לנער הצעיר יש היום בחירה חופשית. הוא יכול לבחור בין דת ומודרנה. הדת היא אפשרות בלבד. צריך לשכנע אותו שהמודרנה אינה בהכרח נוסחת קסמים לחיים טובים ויפים. צריך לשכנע אותו ביתרונותיה של הדת.

קחו למשל את התפילה. שלושה ספרי תפילה שימשו אותנו בשלושת החודשים האחרונים. בתשעה באב עמדנו בפני ספר הקינות; בחודש אלול ובימים נוראים ניצב מולנו ספר הסליחות; ואילו בחגים התפללנו מתוך המחזורים. ייאמר גלויות: ספרי הקינות והסליחות אינם מדברים אל ליבו של הדור הצעיר. הספרים הללו אינם תורה למשה מסיני. הם ביטוי של אלפי שנות סבל בגלות, כאשר כל דור טבע את חותמו עליהם. השיח העולה משניהם, שיח של בכי ותחנונים, הצדקת דין הגלות בחטאי העם, ובקשת הסליחה והגאולה, הוא שיח זר לדור הצעיר. למאות השנים האחרונות ששינו את פני ההיסטוריה היהודית ללא היכר, לא נמצא בספרי הסליחות כל ביטוי. הדברים נכונים לגבי פיוטים רבים במחזורי החגים. לא יעלה על הדעת שהדור לא ימצא את עצמו ואת חוויותיו בספרים הללו.

בשנת תרס"ו כתב הרב קוק את מאמרו המונומנטלי "הדור", ובו הסביר לעצמו את הדיסוננס הקוגניטיבי בין פריקת עול התורה והמצוות של הדור החלוצי לבין מסירות נפשו לעם ולארץ. במאמרו זה הגיע הרב קוק למסקנה שהדור התעלה למעלות גבוהות, והוא רעב למזון רוחני שהדת במעלתה הנוכחית אינה מסוגלת לספק לו:

"הדור

כשהוא מוצא

את כל מה שהוא שומע ורואה

מהורים ומורים

קטן מערכו,

אז מוסרם

אינו לוקח את לבבו

ואינו משביר את צמאונו.

מוסרם

גם אינו מטיל עליו שום אימה ופחד…".

נדמה שהדברים יפים גם לדור הדתל"שים. על מנהיגיה של היהדות הדתית בדורנו להעלות את רמת הדת לגובה רב יותר, שם תפגוש את הדתל"שים הצמאים למשהו רוחני יותר מזה שמספק להם בית הכנסת במתכונתו הנוכחית.