הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)ברית פרשת ניצבים, וקריאתה כל שנה מחדש לקראת ימי המלכת ד' וכפרת העוונות– מזכירה לנו את היסוד הגדול של התורה: התורה ניתנה לכלל ישראל. תולדות האומה הישראלית אמנם מתחילים באבות, שעבדו את הקב"ה כבודדים, אך ההמשך ידוע: מימי יעקב אבינו ואילך אנו מדברים על "בני ישראל" כאומה אחת, שהיא באה בברית עם א-לוהיה. הרב צבי יהודה זצ"ל היה חוזר על כך כל פעם מחדש, ומדגיש כי ברכת התורה מקדימה את "אשר בחר בנו מכל העמים" ל"ונתן לנו את תורתו", לאמור: האומה נבחרה, והתורה ניתנה לה בשל כך, ולא להפך. גם מו"ר הרב עמיטל זצ"ל ביאר באופן למדני עמוק את המשפט המצוטט תדיר כדי להוכיח את ההפך "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", וביאר כי לא נאמר במשפט זה שרק שומרי התורה הם האומה, אלא להפך: האומה היא זו שנצטוותה על התורה.
לברית ניצבים ישנן אפוא משמעויות רבות. הראשונה והמפורשת שבהן, היא החובה המוטלת על האומה כולה להמשיך את הברית הזו לאורך הדורות: "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ד' א-לוהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום". משעה שנכרתה ברית זו אנו מחויבים לה, ואף מברכים על כך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" לפני מצוות רבות שאנו מקיימים. ברית עמוקה זו היא המניעה את תפישת העולם כי לא רק ה"דתיים" חייבים במצוות, אלא עם ישראל כולו מחויב בהן, מכוח שורשי היצירה שלו והקיום שלו. מכאן נובעת התפישה הרוחנית, המבוטאת בהלכה, שלא ניתן לבסס עולם הלכתי על ההנחה שתמיד יהיו כאלה שלא ישמרו מצוות, והם יהיו ה"יהודי של שבת" שיחלל את השבת עבור נאמני הברית.
לא פחות מכך, ברית ניצבים מכוננת את ההכרה ששאלת הזכייה בעולם הבא הפרטי של כל אחד אמנם קיימת, "והם דברים חיים וקיימים לעד, שהיסוד האינדיבידואלי לא יוכל לעולם להיות נשמט לגמרי מכל רוח כביר וכללי" (הראי"ה זצ"ל), אולם היסוד הגדול הוא היסוד הכללי. זה צריך להיות מצפן ההכרעות בעניינים הקשורים בזהות היהודית בכל העולם כולו: האם הצעדים שאנו עושים מעצימים אותה, או מרחיקים ממנה. כשאדם או תנועה צריכים לבחור את דרכם, הם צריכים לבחון לא רק את השאלה האם הבחירה הזו מקדמת אותם בלבד, ומביאה אותם למקום רוחני ותורני טוב יותר, כי אם חובה עליהם להקדים לכך את השאלה האם האומה בכללה מתקדמת בהכרעה זו או מתרחקת בעטיה. בתולדות האומה היו הרבה קבוצות שראו את עצמן כקבוצות אליטיסטיות ומדירות, ולא ניתן להתעלם גם מהתרומה שתרמו לאומה הישראלית, אך בסופו של דבר הן התרחקו, והדרך שפנתה לכלל ישראל היא זו שהניעה את חוט השדרה של הברית הזו.
הטוב ביותר הוא שלא יהיה עימות בין ההתקדמות הרוחנית האישית ובין טובת האומה בכללה. להפך, שתי התנועות מזינות פעמים רבות האחת את השניה. אולם לנגד עינינו חשוב להציב את הסדר הנלמד בפרשה: ברית האומה בכללה היא עמוד האש שלפני המחנה, וממנה יונקת החובה האישית והפרטית.
(נצבים-וילך תשע"ח)
